ערבית ט-י

לעולים מכיתה ח' לכיתה ט' - נושאים ומאגר מילים

שאלון מבחן מתכונת בערבית לכיתות י' - 1 יח"ל

קיץ 2008

בית-הספר התיכון "בליך "
שם: _________ כיתה: _________ שם המורה: __________

בחינת מתכונת בערבית:
1 יחידת לימוד, הוראות לנבחן

א.משך הבחינה : שעה וחצי.

ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים:

פרק ראשון: הבנת הנקרא וידיעת הפועל - 50 נקודות
פרק שני: קטעים להשלמה - 40 נקודות
פרק שלישי: תחביר - 10 נקודות

סה"כ - 100 נקודות

ג. חומר עזר מותר בשימוש: מילון מכל סוג שהוא.

ד. הוראות מיוחדות:
1. כתוב את כל תשובותיך בדפי הבחינה.
2. הקפד לכתוב את מספר השאלה ואת מספר הסעיף שאתה עונה עליו.
3. כתוב בכתב יד ברור וקריא.
4. לאחר סיום הבחינה וטרם מסירתה למשגיח, בדוק אותה שנית.

כתוב בדפי הבחינה בלבד, בעמודים נפרדים, כל מה שברצונך לכתוב כטיוטה (ראשי פרקים, חישובים וכד').
רישום טיוטות כלשהן על דפים מחוץ לדפי הבחינה עלול לגרום לפסילת הבחינה. רשום "טיוטה" בראש כל עמוד טיוטה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר, ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.

תולדות הערבים והאיסלם

אסלאם - חזרה פרק א' לקראת מבחן

פרק א' – האסלאם של מחמד

מבוא:
הג'אהליה פירושה ________ - אי הכרת האמונה באסלאם וב _______ מחמד.
החברה הבדווית בחצי _______ ערב הייתה מורכבת כולה משבטים _________,
פגאנים (= ________ ________ ) ויהודים. חלקם ישבו בישובי קבע עירוניים
דוגמת העיר: ________ ו- -_________.
חלקם היו נוודים ועסקו ב _______ נודדת ובשוד ו___________.

העיר מכה, ערב בוא האסלאם:
העיר מכה הייתה מרכז עירוני חשוב ולכן מצבה הכלכלי ___________________.
חלק מתושביה היו בני שבט __________ אליו נולד הנביא _____________.
אחת מהמשפחות החזקות בשבט קרייש הייתה משפ' ____________, היא משפחתו של הנביא מחמד.
תושבי מכה התפרנסו מ____________. שיירות היו יוצאות ממכה לכיוון ___________ ולכוון _____________,
ואותם היו מלווים שבטים של בדואים ששימשו ____________ ושולם להם _________ בעבור הגנה זאת.
תושבי העיר היו ______________ האמינו באלילים. והמקום הקדוש להם וליתר
תושבי חצי האי ערב היה בעיר _________ והיא האבן השחורה המכונה "_________" .
לאבן השחורה ייחסו סגולות מרפא וכוחות עליונים ותושבי האזור נהגו לעלות אליה _________ לפחות פעם אחת בחייהם.
אזור הכעבה היה אזור __________ למלחמות.

ביוגרפיה של הנביא מחמד:
מחמד נולד בשנת _________ למשפחת _________ משבט _________.
אביו ואמו ___________- כשהיה ילד צעיר ולכן גדל אצל _______- וכשהוא נפטר עבר לחיות אצל דודו __________
מעמדו של מחמד היה ___________ בגלל היותו יתום.
בגיל 25 מחמד נישא ל____________ שהייתה אלמנה ___________ בלי ילדים
מבוגרת ממנו ב- ________ שנה. נישואיו שינו את מעמדו החברתי והוא הפך מיתום ומסכן לאיש עשיר ואמיד.
לאחר נישואיו נהג מחמד להתבודד על הר ________ ובשנת ________ חווה שם את ההתגלות הראשונה.
מאז החל להטיף לאמונה באל אחד.
עד 622 חי מחמד עם מאמיניו בעיר מכה . בשנת 620 נפטר _______________ ונפטרה ח'דיג'ה אשתו
(והוא נישא לבתו של חברו אבו-בכר – עאאישה), הגנתו של דודו סרה ממנו והוא הפך למאוים בקרב אנשי _________.
סיבה זו ועוד סיבות נוספות גרמו למחמד להגר בשנת 622 ממכה לעיר ית'רב (שלשנים נקראה אלמדינה):

___________________________________________________

___________________________________________________

___________________________________________________

___________________________________________________

להג'רה חשיבות רבה באסלאם:
בשנת 622 החלה הספירה המסלמית וחיו שינויים בתחומים: ___________________________________________________ .

מבוא לדת אסלאם - חזרה
השלם:
א. מחמד

מחמד נולד בשנת _________ היא שנת _______, השנה שבה קיסר ________ צר על העיר עם פילים.
בעיר ___________לשבט ___________ למשפ' ___________.
אביו _____________ טרם לידתו ואמו __________ .
כיתום גדל אצל __________ עבד-אלמטאלב ולאחר שזה נפטר, עבר לחסות __________ אבו-טאלב, שהיה לו כאב.
בצעירותו של מחמד שכרה אותו לשירותיה אישה אלמנה עשירה ללא ילדים,
המבוגרת ממנו ב-15 שנה, שלימים נישאה לו. שמה ___________.
בגיל 40 לערך, בשנת ____________ מחמד חווה את ההתגלות הראשונה כל הר _____________שבקרבת מכה.
שם במערה, בחלומו ניגלה לו המלאך __________.
המלאך הראה למחמד בד שחור ועליו אותיות זהובות, וציווה עליו ___________.
מחמד שלא ידע קרוא וכתוב היה ___________.

החברה בחצי האי - ערב ערב בוא האסלאם:
בחצי האי ערב היו שתי סוגי חברות : _____________ , _______________ .
החברה העירונית ישבה בישובי קבע בערים : ___________ , _____________, ____________ .

השיבו על השאלות בטבלה בהתאם לנלמד בכיתה:
תושבי המדבר תושבי ישובי הקבע (הערים)

מי גר בחצי האי ערב ?
היכן גרו ?
מה הייתה דתם ?
ממה התפרנסו
מה היה המבנה החברתי ?

לסיכום:
למרות ההבדל באורח החיים בין שתי החברות, כתבו מה היה המשותף לשתיהן:
___________________________________________________________
_______________________

מי אני ?
1. דודו של מחמד ____________
2. תושבי המדבר , הנוודים ___________
3. התק' הטרום אסלאמית , תק' הבערות בה היו האנשים אלימים ____________
4. על הר זה התגלה המלאך גבריאל למחמד ולימד אותו קרוא וכתוב ואף בישר לו על שליחותו כנביא ______________
5. אלמנה עשירה ללא ילדים , מוגרת ממחמד ב- 15 שנה ולימים הייתה אשתו הראשונה ________
6. בה נהגו לגדל תמרים ___________
7. עיר הנביא לימים שונה שמה ל"אלמדינה " ___________
8. "האבן השחורה " _____________
9. העיר המרכזית בחצי האי ערב, שימשה מרכז מסחרי משגשג________

לקראת בגרות 2011 1 יח"ל שאלון 019104

תלמידים יקרים ,

מצ"ב קבצים לעזרתכם באירגון החומר לקראת בחינות המתכונת והבגרות :
1. קובץ שבו מופיעים כל נושאי הלימוד
2. הדרכה על הפרקים כולל הדגשים בחומר ורשימת מושגים.
3. סיכומי הפרקים (שידרוג וחלוקת נושאים לפרק ד') + טבלה מסכמת של דמויות מפתח בח'ליפות ומאגר שאלות לפרק א'

בהצלחה !!!
שרית גולדנברג

פרק ראשון - מחמד וראשית האסלאם

פרק ראשון: מחמד וראשית האסלאם

1. תקופת הג'אהליה: חצי האי ערב, מכה, חברה ודת שפר, א', 17-7

מבוא:
השנים האחרונות הוכיחו כמה דת האסלאם היא דינמית וחיה . לה השפעה עמוקה על חיי היומיום של מיליארדי מאמינם ועל תהליכים פוליטיים כלכליים וחברתיים בכל העולם. אנשים רבים במערב מקשרים את האסלאם עם אלימות וטרור.
דת האסלאם מבוססת על אמת אלוהית נצחית נכונה תמיד, שאין לשנותה ואין להוסיף לה.
האסלאם במהלך ההיסטוריה הפך מדת של קומץ מאמינים בח.האי ערב לדת חובקת עולם.
זוהי דת שאינה חדלה להתעצב מחדש . הדגש על תפקיד המאמינים בעיצוב דתם מראה כי המאמינים הם שמפיחים חיים בדת נותנים לה משמעות ומשנים אותה לפי צרכיהם והבנתם כדי להפוך אותה רלוונטית בעבורם . אם כך אסלאם אינו רעיון אלא תרבות ודרך חיים.
הקהילות המסלמיות אינן עשויות מיקשה אחת ויש מתח מתמיד ביניהן.
האסלאם הוא אכן דת הערבים אך מרבית המסלמים בעולם אינם ערבים, יש מהם מתרבויות, לשונות וגזעים שונים.

החברה השבטית:
בשנת 570 נולד מחמד לעבדאללה ואמינה , בעיר מכה בחצי האי ערב.
לפני הולדת מחמד הגיעו שבטים נוודים והתיישבו בעיר מכה והפכו לסוחרים ולחקלאים. מכה הפכה למרכז המסחרי והדתי של השבטים הערביים בחג'אז ,
פולחן הכעבה (=האבן השחורה ששימשה מקדש לאלילים בתקופה הטרום אסלאמית) משך עולי רגל לעיר. בזמן החגים הדתיים שוקי המסחר התפתחו במקום. כל אלה העניקו למכה מעמד מיוחד.
מעמד שקיבל הכרה רשמית בהסכם בין שבטי האזור שראו במכה וסביבותיה אזור מקודש שאסור להילחם בתוכו ואסור לשפוך דם במשך חודשי העלייה לרגל.
אוכס' ח.האי ערב הייתה מאורגנת במבנה שבטי, רובה נוודית, ומיעוטה חי בישובי הקבע הקטנים בנאות מדבר דוגמת טאיף, ח'יבר או ית'רב ומכה .
תושבי נאות המדבר התפרנסו ממסחר ומחקלאות מדבר בעיקר תמרים.
השבטים פעלו במסגרות פוליטיות אך שמרו על עצמאותם במסגרות אלו. כל שבט היה כפוף להנהגת זקן השבט – השיח', ומה ש"הדביק" את כל אנשי השבט היה – תחושת השייכות החזקה של כל האנשים לקבוצה, מחויבות לשמירה על האינטרסים המשותפים, נאמנות זל"ז = עצביה

צפון ודרום:
מאות שנים טרם הולדת מחמד (=תק' הג'אהליה), היו הבדלים בין חלקו הצפוני של ח.האי לדרומו.
בצפון התקיימה חברה שבטית ללא שלטון ריכוזי, קיימה אורח חיים נוודי ולוחמני שהונצח בשירים שנקראו "איאים אלערב" (ימי הערבי) שתיעדו את הקרבות הבינשבטיים.השירה נמסרה בע"פ ושיקפה את תרבות השבטים בצפון. השירים עסקו בגבורה ובנקמת דם ובאהבה.
בנוסף בצפון דיברו דיאלקטים שונים של ערבית , ואנשי הצפון נחשבו צאצאי עדנאן ממשפחת אסמעאיל בן אברהם.
הדרום נשלט ע"י ממלכות והתאפיין בחברה עירונית מסחרית ובתרבות כתובה. בדרום נפוצו דיאלקים אחרים שלא שרדו עד ימינו . אנשי הדרום נחשבו לצאצאי קחטאן – יקטן בן עבר המקראי (בראשית י 25 – 26 ) .
כבר בימי מחמד היטשטשו ההבדלים בין הדרום לצפון.

אסלאם /מבוא

התקופה הטרום אסלאמית – "ג'אהליה"
ג'אהליה - כך מכונה התקופה שקדמה לדת האסלאם.
התקופה שבה האדם לא היה מרוסן , אלים, עובד אלילים.

כאשר אנו מדברים על תקופת הג'אהליה ועל צמיחת האסלאם אנו מתייחסים לאזור חצי האי ערב.
מי יישב את האזור לפני בוא האסלאם ?

הממלכות הערביות לפני הופעת האסלאם: גסאן ואלחירה.
1. ממלכת אלחירה- שכנה היכן שעיראק שוכנת היום. הייתה שייכת לפרס, התקיימה עד תחילת המאה השביעית (600 +).
2. גסאן- שכנה באיזור דמשק של היום, הייתה תחת חסותה של ביזנץ, נפלה בידי פרס וחוסלה בשנים 613 – 614 .

בחצי האי ערב חיו שני סוגי חברות:
א. חברה עירונית ב. חברה שבטית

1. החברה העירונית- לפני האסלאם היו שלוש ערים חשובות:
מכה, אלמדינה (ית'רב), אלטאיף.

1. מכה- כלכלתה הייתה מבוססת על קשריה המסחריים ועל מעמדה כמרכז לעולי רגל. במאה השישית (500 +)הייתה המרכז המסחרי החשוב ביותר בכל חצי האי. כבר אז נחשבה מכה כמקום מקודש בו אסור להילחם וזה הוסיף להצלחתה הכלכלית. שיירות הסוחרים שלה יצאו למסעות ארוכים לסוריה שבצפון ולתימן שבדרום ובכדי להבטיח שתגענה בשלום ליעדן ראשי העיר כרתו הסכמים עם השבטים שהיו בדרך. כך התפתח במכה מעמד של סוחרים עשירים. המשפחה ששלטה בעיר הייתה משבט שנקרא קורייש . הם שלטו על העניינים המדיניים, החברתיים, על המקומות הקדושים (כעבה) ועל העלייה לרגל. יש לציין שהשולטים לא נבחרו אלא שמשו בתפקידם מתוקף היותם בני שבט קרי.
2. אלמדינה (ית'רב) – נווה מדבר המתאים לגידול תמרים. ישבו בה שלושה שבטים יהודים: נד'יר וקוריט'ה שעסקו בחקלאות ובני קינוקאע
שהיו צורפים. תחילה היהודים שלטו בעיר, אך זאת עד שהגיעו לעיר שני שבטים ערבים : אוס וח'זרג' שני שבטים אלו היו יריבים עד בוא האסלאם.
3. אלטאיף – שמשה עיר נופש לקיץ של עשירי מכה וזאת בגלל מזג האויר הנוח ששרר בה.
4. החברה השבטית – חצי האי ערב נמצא בשטח צחיח וחם מאוד ולכן ברוב שטחיו לא ניתן לעבוד את האדמה. רוב האוכלוסייה באזור הייתה בדווית , כלומר נודדת. מחייתם התבססה בעיקר על גידול הגמל, שהוא בעל חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווים השתמשו בגמל כבהמות רכיבה, לקחו מהם את החלב והבשר לצרכי מזון

2. ואת עורם ושערם לצרכי לבוש ובניית אוהלים. הם השתמשו בהם לסחר חליפין וכפרסים במשחקי מזל ולקליעה. כמו כן היו הגמלים סיבות למלחמות בין שבטים שרבו על מקום מרעה או מעיינות. מלחמות אלו מאפיינות את הג'אהליה , והן נקראות בשם "איאם אלערב" – כלומר ימי הגבורה של הערבים.
הבדווים היו מאורגנים בשבטים שהורכבו ממשפחות. לפעמים התארגנו מס' שבטים יחד בברית (ח'לף) . בני כל השבט היו נאמנים לשבטם (עצביה). כל אדם יכל להיות בטוח, שהשבט שלו ישמור עליו מכל צרה , והשבט ראה חובה לנקום את דמו של כל נרצח מתוכו. כמו כן ראה את כל בני שבטו של הרוצח אחראים לפשע . לעומת זאת, אם אדם היה עושה מעשים שאינם מקובלים על השבט, בני השבט היו מגרשים אותו ומפסיקים לקחת עליו אחריות. מי שגורש התקשה למצוא שבט חדש, ולכן מרבית המגורשים התחברות לכנופיות שונות.
בראש השבט עמד ה-סיד, שנבחר בידי נכבדי השבט.
אדם חשוב נוסף בשבט היה ה-שאער –משורר. המשורר היה חשוב כי השירה הייתה בעלת תפקיד חשוב מאוד בשבט. המשורר היה זה שעודד את השבט בקרב, לעג לאויביו, הנציח את גבורת השבט, "קלל" את אויבי השבט. למעשה המשורר מלא תפקיד של העיתונאי של ימינו.
האשה בחברה השבטית הבדווית לא הייתה עצמאית. לא קיבלה ירושות, היה נפוץ בג'אהליה מנהג ריבוי הנשים , וכן היה מנהג אכזרי לקבור ילדות לאחר לידתן בעודן חיות (מואודאת) בדרך כלל בגלל מצוקה כלכלית.
מושג מפורסם בחברה השבטית היה ה- מרוה- גבריות. המושג כולל את כל התכונות של הבדוי המושלם. תכונות אלה כוללות: אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות, הכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. כל אלה שמשו את הבדווי כדי לשמור על הדבר החשוב לו ביותר וזה כבודו – ערד.

דתם של ערביי הג'אהליה:
אנשי הג'אהליה היו עובדי אלילים (פגאנים)והדת לא הייתה מרכיב חשוב בחייהם. יחד עם זאת ראוי לציין כי כמה ממנהגי אנשי הג'אהליה עברו גם לאסלאם.
בתקופה זו היה נפוץ פולחן עצים, מעיינות ובעיקר אבנים קדושות. האבן החשובה ביותר הייתה האבן השחורה של מכה הנמצאת בקיר המזרחי של בניין הכעבה. את האבנים נהגו להקיף בטקס מיוחד (טואף) ולידן גם הקריבו קורבנות. אחד הטקסים העיקריים היה העלייה לרגל למכה ולמקומות הקדושים שלידה. בכדי לאפשר את העלייה לרגל היה נהוג להפסיק את המלחמות שהיו בין השבטים למשך שלושה חודשים בשנה.
במקומות הקדושים עבדו אנשי קודש: כאהן ו-עאיף שעסקו בהגדת עתידות. איש נוסף היה ה- סאדן שומר המקומות הקדושים, שבין השאר גם השאיל לעולי הרגל את בגדי הקודש המיוחדים שנקראו אחראם . בגדים אלה נהוגים גם היום בעליה לרגל והם היו מורכבים משני חלקים שאינם תפורים.
בנוסף על אמונתם באבנים, , עבדו אנשי הג'אהליה גם אלילים וכן האמינו בכוחם של שדים ורוחות שנקראו ג'ין. הם אמנם הכירו בקיומו של אל אחד עליון אך ייחסו לו שלוש בנות – אלילות. שמותיהן: אללאת, אלמנאת, אלעזא.
בנוסף לעובדי האלילים, חיו באותה התקופה אנשים שנקראו חנפא (ביחיד- חניף) שזנחו את עבודת האלילים ורצו דת מונותאיסטית (כלומר- דת של אל אחד).

א. הרקע החברתי, תרבותי, גיאוגרפי, היסטורי ודתי שעליו "צמח" מחמד.
כמבוא לפרק יש להקנות לתלמידים ידע על:
*חצי האי ערב.
הסבר גיאוגרפי ומדיני על המזה"ת: מיקומו על מפת העולם, מיקום חצי האי ערב במרחב, מורפולוגיה ואקלים, חלוקת המזה"ת למדינות – אז וכיום. הכרת הגבולות של המזה"ת ושכנותיו במאה ה-7: פרס וביזנץ: מיקומן, מעמדן והמאבקים ביניהן. כמו כן ניתן להקדיש תשומת לב לממלכות בחצי האי ערב לפני הופעת האסלאם.
*סוגי חברות בחצי האי ערב: היישוב העירוני והחברה השבטית. מקומו של השבט בחיי החברה בחצי האי ערב הוא מרכזי: אדם חייב להיות חלק מקבוצה תומכת כי אין לו אפשרות לשרוד לבד במדבר. השבט מורכב ממשפחה מורחבת אחת או מספר משפחות שחוברות יחד ומקבלות את מרותו של המנהיג, השייח'.
החברה הבדווית בחצי האי ערב הייתה מורכבת כולה משבטים ערבים, פגאנים ("עובדי אלים רבים") ויהודים. חלקם היו ישובים ביישובי קבע עירוניים (דוגמת מכה וית'רב (אלמדינה)) בהם הם עסקו במסחר ובחקלאות. חלקם היו נוודים שעסקו למחייתם בעיקר בשוד וביזה ומעט בחקלאות נודדת. החברה הקדומה הזו הייתה מגובשת ומאורגנת ובעלת חוקים וכללים קבועים, מסורות מגובשות, דתו ואמונות מסודרות וקבועות. אחת מהאמונות הללו הייתה בכוחה של האבן השחורה בכעבה שבעיר מכה.

2. מחמד נביא האסלאם – ביוגרפיה , שפר, א', 24-18; חוברת לתלמיד, א', 14-9

פרק א / האסלאם של מחמד
מקומו של מחמד בזמן, במקום ובהסטוריה:

1. סיפור חייו של הנביא:
מחמד נולד בערך בשנת 570 לספירה לשבט קרייש שבמכה. הוא נפטר בערך בשנת 632 בהיותו כבן 60. את שליחותו לצאת ולהפיץ את האסלאם קיבל בגיל 40 לערך בשנת 610.
אביו נפטר לאחר לידתו, זמן קצר אחרי שנולד נמסר להורים מאמצים משבט עני. שם חי במשך שנתיים שלוש, והוחזר לאימו. אמו נפטרה כשהיה בן שש. סבו טיפל בו מספר שנים ואז עבר לדודו אבו טאלב שהיה לו כאב.
כשהיה צעיר שכרה אותו אישה אלמנה עשירה בשם חדיג'ה כדי שיהיה הסוכן שלה בסחר עם סוריה. מחמד הצליח אוד בתפקידו וחדיג'ה החליטה להינשא לו. לאחר מותה נישא מחמד לאשתו האהובה עאישה.

2. מעמד העיר מכה ומשפחת האשם בעיר:
כחמישה דורות לפני מחמד כבש שבט קרייש את העיר מכה ושלט עליה. בראש השבט עמד איש בשם קצי. נכדו של קצי שמו היה האשם, והוא היה אבי סבו של מחמד. האשם הפך את שבט קרייש לסוחרים בעלי מעמד בינלאומי. מכה כידוע, הייתה עיר קדושה ומקום עליה לרגל לכעבה .

2. ביוגרפיה של הנביא.
מחמד בן-עבדאללה בן-עבד אלמטלב בן האשם נולד בעיר מכה שבחבל חג'אז בחצי האי ערב. על פי המקובל לחשוב, ועל פי הערכות שונות, הוא נולד בשנת 570 לספירה הנוצרית. משפחתו הייתה שייכת לשבט קרייש, לא מן הבולטות והחשובות שבשבט אך מהמשפחות המייסדות שלו. אביו מת סמוך ללידתו ואימו מתה כשמלאו לו שש שנים לערך. בשל היותו יתום, כמקובל בתרבות השבטית, עבר לחסות סבו, ולאחר שזה נפטר עבר לחיות תחת חסות דודו, אבי-טאלב.
על פי הנהוג בשבט מעמדו החברתי של מחמד היה נמוך מאד בשל היותו יתום. הוא היה בעל סיכויים קלושים ביותר למצוא "כלה ראויה", להיות בעל עמדה פוליטית או חברתית ובעל תפקידים בשבט, או לצבור רכוש אישי.
בגיל 25 (בערך), לאחר שעבד מספר שנים כסוכן שכיר בשיירות שהיו בבעלות דודו ואחר כך בשיירות בבעלותה סוחרת עשירה בשם ח'דיג'ה, נישא מחמד לבעלת השיירה. ח'דיג'ה הייתה אלמנה ללא ילדים, עשירה מאד ומבוגרת ממחמד בחמש עשרה שנים לערך. נישואיו של מחמד לח'דיג'ה שינו בצורה קיצונית את מעמדו בחברה של מכה ושל חצי האי ערב: מיתום בעל מעמד נמוך ביותר הפך לאחד מאנשי האליטה של העיר.

3. מההתגלות הראשונה ועד ההג'רה שפר, א', 24-18
לאחר נישואיו, וכדרכם של עשירי מכה, נהג מחמד לבלות חודש בשנה בהתבודדות על הר חראא' הסמוך לעיר. בשנת 610 (כך על פי המסורת, כשהיה בן 40), בעת ששהה על ההר בהתבודדות, חווה את ההתגלות הראשונה. ממנה החלה נבואתו אשר שינתה את חייו ואת חיי האיזור כולו. בהמשך היו לנביא התגלויות נוספות אותן חווה בקצב משתנה לאורך שנות חייו הבאות, עד מותו. מלבד ההתגלויות, פעילותו של מחמד במכה לאחר ההתגלות הראשונה כללה גם הטפה לאמונה באל אחד, דבר אשר לא היה חדשני במיוחד באיזור אולם היה חריג בעיר מכה עצמה.
עד שנת 622 חי הנביא עם קומץ מאמיניו בעיר מכה. תושבי העיר הפגאנים, שלא האמינו בו ובדרכו החדשה התייחסו אליו בתחילה בזלזול מופגן, אך לא פגעו בו או במאמיניו. רק כאשר החל הנביא לפגוע באלילי העיר, במסורות של תושבי העיר ובאמונותיהם, החלו האחרונים לרדוף את הנביר ואת מאמיניו.
על פי מסורת שבטית שהייתה מקובלת במכה ובחג'אז, כל עוד היה אדם תחת הגנת מנהיג מכובד אסור היה לפגוע בו (הגנה זו מכונה "עצביה"). הנביא מחמד היה תחת חסות והגנת דודו, אבי-טאלב, ולכן נמנעו תושבי מכה מפגיעה פיזית במחמד ובמסלמים. בשנת 620 מת אבי-טאלב והוסרה ההגנה ממנה נהנו הנביא ומאמיניו. באותה שנה מתה גם אשתו, ח'דיג'ה, ושנה לאחר מכן נישא הנביא לעאישה, בתו של חברו הטוב אבו בכר ומראשוני המתאסלמים. באותה שנה, ב-27 לחודש רג'ב שנת 621, התרחש גם אחד האירועים החשובים בתהליך התפתחות האסלאם: האסראא' ("המסע הלילי") והמערג' ("העלייה לשמים"). (פרטים על האירוע: ראה בפרק ד').
תוצר של התגלות – קבלת עיקרי הדת
(מכה , המסע הלילי והעלייה השמיימה (אסראא ומעראג')

מעראג' – עליה לשמים אסרא – מסע הלילה אל הר הבית

המסורת מספרת שמחמד ערך טיול בשמים בו רכב על סוסו אלבוראק (אלבוראק היה סוס בעל ראש של אישה, כנפיים של נשר וזנב של טווס)
ממכה אל המסגד הקדוש בירושלים ומשם אל השמיים. בשמיים ראה את אבות העולם, את גן עדן והגיהנום. כמו כן פגש שם גם את משה שאיתו התמקח בקשר למספר התפילות שיהיו למסלמים.
חשיבות ההתגלויות של מחמד והמסע אל השמיים היא, שלאחריהם נקבעו חלק מטקסי עבודת האלוהים והחובות הבסיסיות של האסלאם.

לדוגמה: נאסרו מאכלים כמו בשר חמור מבוית ושונה כיוון התפילה מירושלים למכה.

התייחסותם של אנשי מכה לדברי הנביא ולמעשיו:
לאחר שקיבל את השליחות, מחמד בילה כ- 15 שנה במכה. במהלך תקופה זאת ההתגלות נמשכה והתפתחו כללי האסלאם ועקרונותיו.
לדוגמה: הונהגו 5 תפילות ביום אותן יש לומר במצב של טוהרה, כלומר לאחר רחצה (מחמד ידע זאת כי המלאך גבריאל הדגים לו), הונהגו גם כללי מוסר כמו האיסור לגנוב ולנאוף (לבגוד).
בזמן זה נערך הטיול המפורסם לשמיים.
בשנים הראשונות (610 +) מחמד אסלם רבים מבני מכה, בעיקר ממשפחתו ומקורביו כמו אשתו חדיג'ה, בן דודו עלי וכד'.
כ- 3 שנים הייתה הדת עניין פרטי, כלומר עברה רק במשפחה ואז באחת ההתגלויות אלוהים ציוה על מחמד להפיץ את הדת ולפרסמה.

התייחסות אנשי מכה:
כאשר הדת הייתה פרטית, אנשי מכה היו סבלנים כלפי מחמד וכיבדו אותו. הבעיות הרציניות החלו כאשר מחמד החל לפגוע באלילים המקומיים. חלק מאנשי מכה חשבו שהדת היא עניין חולף וכל מה שנחוץ הוא, לדאוג למחמד לטיפול נפשי טוב. אך כאשר הם ראו שמחמד מאוד רציני בעניין הפצת הדת החדשה הם הפכו עוינים כלפיו והחלו לרדוף אותו ואת משפחתו. הם הטילו חרם על בני האשם (משפחת מחמד) , הם סרבו לקיים עימם קשרי נישואין או מסחר ועוד. מצב זה יצר יריבות חזקה בתוך מכה בין תומכי מחמד ובין מתנגדיו.
כל עוד דודו של מחמד- אבו טאלב היה בחיים הוא הגן עליו מפני יריביו, כי הוא היה דמות מאוד חשובה ומכובדת במכה. אך כאשר מת , מחמד נשאר לבדו ללא הגנה ולכן הוא החל לחפש עיר אחרת שתתן לו ולדתו מקום.
אלו למעשה, הם הגורמים לאירוע חשוב מאוד שנקרא – הג'רה.

3. פעולות ומסרים של הנביא.
א. לפני ההג'רה (610-622).

א1. ההתגלות הראשונה: שנת 610 לספירה הנוצרית.
בהיותו בן 40 בערך, בעת התבודדות על הר חראא' הסמוך לעיר מכה, ניגלה למחמד בחלום המלאך גבריאל (ג'בריל). המלאך ציווה על הנביא לקרוא בקול – קרא! על פי המסורת המסלמית - הכתוב אותו היה על הנביא לקרוא בקול הופיע על גבי בד שחור באותיות בוהקות ("בוערות") בצבע זהב. הנביא, שלא ידע קרוא וכתוב, היה נבוך מאד וטען כי אינו מסוגל לכך. שלוש פעמים ציווה עליו המלאך לקרוא עד שהצליח וקרא בקול את סורת אלעלק – הפרק ה-96 בקראאן העוסק בבריאה (אלעלק – "טיפת הדם הקרוש"). הדבר נחשב לנס. האירוע כולו גרם למחמד לסערת רגשות גדולה, עד כדי כך שחשב שהשתגע. הייתה זו ח'דיג'ה, אשתו הראשונה, ששכנעה אותו באמיתות האירוע, והיא אף הראשונה מבין מאמיניו ומי שנתנה לו את התואר/כינוי: נביא.
מרגע זה שזורות במהלך חייו של הנביא מחמד התגלויות רבות נוספות, כולן מהוות פרקים בכתב הקודש המסלמי – הקראאן. על פי המסורת המסלמית ירד כל הקראאן לנביא מחמד בצורה לא רציפה (כלומר: בהפסקות במשך מספר שנים) במהלך חודש אחד מיוחד, הוא חודש הרמצ'אן. ההתגלות הראשונה התרחשה בליל ה-28 בחודש, הוא לילת אלקדר ובו נחרצים גורלותיהם של בני האדם ("ליל הגורלות").[ניתן למצוא תיאור של ההתגלות הראשונה על פי אבן אסחאק בעמ' 28-29 בחוברת לתלמיד].

א2. ניסיונותיו של מחמד ליצור קהילת מאמינים במכה.
מאמיניו הראשונים של מחמד היו אשתו - ח'דיג'ה, בן דודו – עלי בן-אבי-טאלב, עבד שמחמד שיחרר – זייד, ובני משפחה נוספים שלו.
התפתחות הדת החדשה שיקפה התפלגויות בקרב בני האשם וצאצאיהם. למשל: העובדה כי דודו של הנביא, אבי-טאלב, העניק לו הגנה (עצביה) מפני אויביו, אשר חלקם היו מבני משפחתו ושבטו.
בהדרגה הפך מחמד לנביא-מטיף. הוא ניסה לשכנע את תושבי העיר להצטרף לאמונה באל אחד ויחיד תוך שהוא מזלזל באמונותיהם האחרות ובאלים המסורתיים שלהם. כאשר החל לפגוע באלים ובאבותיהם של תושבי מכה הם החלו להתנכל לו מתוך תחושת עלבון. העלבון החמיר וגבר כאשר, במקביל, הטיף מחמד נגד מנהיגי העיר בטענה כי אינם נאמנים, אינם ממלאים את תפקידם כראוי ואף העלה טענות לגבי יושרם האישי. בשלב מסוים הם אפילו חשבו על מצב בו ימנו אותו לתפקיד בכיר בעיר, ובתנאי שיחדל מהטפותיו ומהשמצותיו את אמונותיהם. כאשר ניתץ את הפסלים במקום הקדוש להם ביותר – הכעבה ("האבן השחורה") הבינו ראשי העיר ותושביה כי לא יחדל עד אשר ישיג את מטרתו: המרת דתם של כלל תושבי העיר והפיכתם למסלמים נאמנים. מצוקתו של מחמד הלכה והחריפה ככל שעמדותיו הקצינו. הוא נזקק יותר ויותר להגנת דודו ונחשף לחרם ולמתקפות פיזיות מצד עובדי האלילים ומנהיגי השבטים שבעיר מכה. הסכנה לחייו ולחיי מאמיניו הפכה מוחשית.
בתגובה לכך שלח קבוצה מקרב מאמיניו בניסיונות למצוא אתר חלופי בו יוכלו המסלמים להתקיים כקהילה ללא חשש ואיום. ניסיון ראשון היה להתיישב בעיר טאיף אולם תושבי העיר דחו את המסלמים. ניסיון שני, למצוא מקלט בחבש (אתיופיה) כשל גם הוא ומשלחת החלוץ של המסלמים נאלצה לחזור למכה.

ב. ההג'רה (ההגירה ממכה -622).
בשנת 622, לאחר מות אבי-טאלב דודו של מחמד ומגן האסלאם, היגרו מחמד ומאמיניו לעיר ית'רב הנמצאת צפון-מזרחית למכה. זהו נווה מדבר פורה שתושביו עסקו בעיקר בחקלאות, אך גם במסחר, והיו בני דתות שונות – פגאנים ויהודים.
מספר סיבות מרכזיות לאירוע זה:
* מות אבי-טאלב והסרת ההגנה מהמסלמים ומהנביא.
* החרם שהטילו תושבי מכה על הנביא ועל המסלמים הלך והחמיר (חרם על נישואין, מסחר, מגורים ועוד).
* איום ממשי על חיי הנביא מחמד ועל חיי המאמינים מצד מנהיגי העיר מכה ומי שנפגעו מהתקפותיו האישיות והדתיות.
מספר סיבות מדוע התקבלו הנביא מחמד והמסלמים בברכה בית'רב:
* מפגש קודם בין המסלמים ובין אנשי השבטים אוס וח'זרג' שחיו בית'רב, אשר היו מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם. ראשי השבטים הללו הכירו את הנביא וראו בו בורר אפשרי ביניהם, ודמותו הייתה בעיניהם כשל מי שיכול להשכין שלום.
* קשרים הדוקים שהיו קיימים בין השבטים הערביים לבין השבטים היהודיים שחיו בית'רב, הביאו לכך שהאמונה באל אחד (מונותיאיזם) לא הייתה זרה לערבים. על פי אמונתם, הם "ידעו" כי נביא חדש אמור להגיע לאיזור, וראו במחמד התגלמות הנבואה.

ההג'רה:
בשנת 622 נאלצו הנביא מחמד וקומץ מאמיניו לעזוב את העיר מכה. לאחר ניסיונות כושלים להתמקם בעיר טאיף (צפון-מזרחית למכה) ובחבש (אתיופיה) הנוצרית, עברו המסלמים להתגורר בעיר ית'רב. עיר זו קיבלה מעמד חשוב ביותר ומיוחד באסלאם: מאוחר יותר שונה שמה ל"מדינת א-נבי" או בקיצור "אלמדינה" (ה-עיר). אירוע זה נחשב לאירוע המרכזי והחשוב ביותר בהתפתחות האסלאם, והוא מכונה הג'רה ("הגירה"). סימן לחשיבות העצומה המיוחסת להג'רה באסלאם ניתן לראות בכך שלוח השנה המסלמי – ספירת האסלאם – מתחילה ממנו.

ההג'רה של הנביא ומאמיניו:
העיר ית'רב (שמה הראשון של מדינה) הייתה שונה מאוד ממכה. זוהי אחת מנאות המדבר החקלאיות העשירות באזור. בעיר ישבה אוכלוסייה יהודית עתיקה, שהתערבבה באוכלוסייה הערבית. בעיר לא היה שלטון מרכזי והיא סבלה מהרבה מרידות בתוך האוכלוסייה. כל זה היה בסיס מצויין לבואו של מחמד.
מחמד דיבר בפני אנשי העיר הערבים (בעיקר השבטים אוס וחזרג') על דתו ועל עיקריה. ומאחר והם הכירו את המונותאיזם מהיהודים, רובם תמכו בדת החדשה וגם קיוו שמחמד יצליח לאחד את אנשי ית'רב ולפתור את בעיותיהם הפוליטיות.
כעבור תקופה, מחמד הגיע להסכם עם קבוצה גדולה מית'רב. בהסכם שבטי ית'רב התחייבו להגן על מחמד כאילו היה בן משפחתם והסכימו לקחת את הסיכון שיאלצו להילחם באנשי מכה.
בשלב הבא מחמד קרא לתומכיו ממכה לעזור את העיר ולהגיע לית'רב. לבסוף גם הוא עזב והיגר לית'רב. הגירה זו נקראת – הג'רה והיא נערכה בשנת 622 לספירה. שנה זו נקבעה כשנה הראשונה לספירה המסלמית.
חסידי מחמד ממכה נקראו – מוהג'ירון (מהגרים).
חסידי מחמד מתוך ית'רב נקראו- אנצאר (תומכים)
כולם יחד נקראו מואמינון (מאמינים) או מסלימון (מסלמים)
משמעות המילה מסלמים – הנכנעים לאלוהים.

מתקופה זאת שונה שמה של ית'רב למדינה (עיר, בערבית) כלומר, עירו של הנביא.
מחמד שהה בעיר מדינה עד מותו בשנת 632 .

4. גיבוש האמה האסלאמית: מההג'רה ועד מות הנביא. מלחמות הנביא, עהד אלאמה, כיבושים ראשונים שפר, א', 27-24; חוברת לתלמיד, א', 14-9

במהלך שהותו של הנביא באלמדינה חלו מספר שינויים מהותיים בחברה ובאמונה של המסלמים: האסלאם הפך מדת נרדפת לדת שלטת, המסלמים הפכו לאומה מגובשת ולרוב חברתי ופוליטי באיזור, צבא מסלמי הוקם וגובשו ועוצבו עיקרי האמונה והפולחן של האסלאם.
הנביא מחמד מת באלמדינה בשנת 632 לספירה הנוצרית היא שנת 11 להג'רה. הוא לא השאיר אחריו יורש לתפקיד מנהיג האסלאם, ולא נתן הוראות ברורות כיצד למנות אדם כזה. במותו היה נשוי לכמה נשים, ומספר נשים נוספות חיו לצידו, ואב לארבע בנות.

ב1. תוצאות ההג'רה וחשיבותה.
מבחינה פוליטית: מחמד הפך מפליט המבקש מקלט ונרדף על ידי מנהיגי העיר מכה, לשליט העיר ית'רב. כוחו וגדולתו מתבטאים ביכולתו לתת מענה לכל הבעיות הפוליטיות-חברתיות של עירו החדשה. היכולת שלו לפתור את בעיות העיר, גם כאלה שמעולם לא נפתרו, יצרו לו קהל חדש וגדול של מאמינים. המסלמים הפכו אט אט לרוב בעיר ית'רב, עד כי היה בכוחם לשנות את שמה לאלמדינה. בני שבטים מהאיזור כולו שאפו להצטרף אל החברה החדשה, שהיוותה כוח חדש וחזק באיזור. העיר ית'רב/אלמדינה הפכה למרכז כוח ושליטה איזורי, מקום בו שגשגו החברה, הכלכלה והעוצמה.
מבחינה חברתית: המסלמים בית'רב הפכו לרוב. התחילה להיווצר זהות בין שייכות דתית לשייכות חברתית. האליטה העירונית, שהייתה מפולגת ומורכבת ממספר אליטות שבטיות, הפכה למזוהה עם האסלאם. המנהיגות החברתית של המסלמים יצרה חברה חדשה, בעלת אופי מעמדי חדש: מסלמים, יהודים ופגאנים. בין המסלמים לבין עצמם התפתחה חלוקה מעמדית פנימית: המהג'רון (המהגרים), האנצאר (מתאסלמי אלמדינה) והמנאפקון (הצבועים, אלא שלא באמת התאסלמו).
מבחינה דתית: אין ספק כי המספר הגדול של המתאסלמים בית'רב הפך את האסלאם מכת קטנה לדת משמעותית ובעלת השפעה. המסורת השבטית של חצי האי ערב, על פיה מאמצים בני השבטים את דתם (כולה או חלקים ממנה) של שבטים חזקים ומנצחים יצרה מצב בו הפופולאריות של האסלאם הייתה עצומה ומספר המשתייכים אליו גדל בהתמדה. מעמדה של הדת החדשה הפך יציב מאד באיזור כולו, וככל שעבר הזמן התחזק אף יותר. מעמדו של הנביא היה אף הוא בנסיקה מתמדת: הוא נחשב לדמות מיתולוגית עוד בימי חייו והפך למנהיג בעל שיעור קומה עצום הן מבחינה פוליטית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. ביטוי לכך ניתן למצוא בכך שבשנים האמורות התעצבו עיקרי הפולחן המסלמי וניתן לאסלאם אופיו הבסיסי.
ההג'רה, אם כן, הפכה את האסלאם לכוח בעל משמעות עצומה עבור כל תושבי האיזור, בין אם התאסלמו ובין אם לא. המסלמים גיבשו את אופי החברה שלהם כך שהאמונה באללה ומחמד שליחו היא בסיס האמונה, וממנו יוצאת אומה אסלאמית אחידה החיה על פי קריטריונים ומאפיינים ברורים מראש.
מבחינה צבאית: ההצלחות הצבאיות של הנביא ושל המסלמים היוו מנוף פוליטי חשוב בתהליך התפתחות האסלאם לאחר ההג'רה. הקרבות שניהל, שרובם הסתיימו בניצחון המסלמים (אך גם אם לא), הפכו לכלי פוליטי ראשון במעלה. באמצעותם המסלמים הוכיחו את עליונותם הצבאית והמוסרית, ובהם בא לידי ביטוי כוחו של אללה עלי אדמות.
* קרב בדר (624 - השנה השנייה להג'רה): הנביא תכנן לעצור שיירה של עשירי מכה בדרכה מאיזור סוריה חזרה למכה. השיירה לא נפגעה, אולם תגבורת של כאלף לוחמים שנשלחה ממכה לסייע לאנשיה הוסבה כליל על ידי כשלוש מאות לוחמים מסלמים על יד העיירה בדר. אירוע זה נחשב לחריג בשל מספר הלוחמים הקטן שהביס צבא מכאי גדול יחסית, דבר המוכיח כי הצד הצודק במאבק מנצח בסופו של קרב.
* קרב אחוד (625 – השנה השלישית להג'רה): תרחיש דומה לזה של קרב בדר מסתיים בתבוסה של המסלמים. אולם קרב זה מייצג את הנחישות של הלוחמים המסלמים להיאבק גם כשאין סיכוי, ובעזרת אללה וכוחו המיוחד של הנביא תהפוך התבוסה הזמנית לניצחון כולל.
* כבשני הקרבות הקודמים, בולטת שאיפתם של המסלמים לנצח את אנשי מכה ולשוב לעיר כמנצחים. העיר מכה סופגת מתקפות חוזרות ונשנות, וניסיונות מספר להכניעה עלו בתוהו (גם את השיירות שלה וגם את העיר עצמה). אלמדינה – עירם של המסלמים החדשים – מותקפת כתגובה והנביא וצבאו נאלצים להגן עליה.
627 – קרב ח'נדק (=שוחה) – אנשי מכה הטילו מצור על העיר אלמדינה . המצור הופקע ע"י המסלמים בשל שימוש בטכניקה צבאית זרה לאזור: מאמין פרסי לימד את הנביא את טקטיקת חפירת השוחות כמגננה (מכאן בא שמה של המערכה).
מעמדו של מחמד הלך והתחזק וכוחותיו הלכו וגדלו.
* חוזה חדיבייה וכיבוש מכה (630-628 - השנה השישית-השמינית להג'רה):הנביא ניסה להגיע אל העיר מכה גם בדרכי שלום, אך כשמנעו ממנו אנשי העיר את הגישה אליה ניסה לפרוץ אליה עם צבאו. המאבק הסתיים בהסכם שביתת נשק שנחתם בחדיבייה בשנת 628: למסלמים ניתנה גישה חופשית לכעבה בתנאי שלא ישאו נשק ולא ינהלו מסעות תעמולה ושכנוע או כיבוש מתוך מתחם הכעבה. בשנת 630 הופר ההסכם על ידי הנביא והמסלמים בעת ששהו באיזור הכעבה. העיר נכנעה לכוח המסלמי ומחמד נכנס למתחם הכעבה עטור ניצחון.
מבחינתו האישית של מחמד זהו הניצחון החשוב ביותר: אותם אלה שגירשו אותו זכו לתבוסה מוחצת מידיו. זה היה פתח להצלחות רבות נוספות, צבאיות ופוליטיות. שבטים רבים מאיזור החג'אז - עירוניים ונוודים, יהודים ופגאנים – נכנעו למסלמים חלקם לאחר מלחמה וחלקם ללא קרב. הם קיבלו את מרותו של הנביא ואת אמונת האסלאם. גם העיר טאיף, שדחתה אותם בעבר, נכנעה בתהליך זה והתאסלמה רובה ככולה.
במקביל נשלחו חיילים לנסות ולכבוש איזורים שמחוץ לחצי האי ערב (למשל: ארץ ישראל שבשליטת רומי), בתחילה ללא הצלחה. רק לאחר מות הנביא נכבשו איזורים אלה בתהליך מהיר (יחסית). אולם אין ספק שהצלחותיו הצבאיות והמדיניות של הנביא היו תחילתו של תהליך הכיבוש של המזרח התיכון כולו על ידי המסלמים.

ב2. גיבוש אומה מסלמית.
אחת המשימות החשובות של הנביא לאחר ההג'רה הייתה לכונן סדר פוליטי חדש שיבטיח לו ולחסידיו הגנה ויפתור את העיר אלמדינה ממאבקיה הפנימיים. ההסדרים שכונן מחמד נכללו במסמך שנודע בשם עהד אלאומה ("החוקה של אלמדינה"). המסמך עוסק בקיומה של הקהילה הכוללת את חסידיו של הנביא בני קריש ובני ית'רב. איתם נמנים גם היהודים תושבי העיר, אך תוך ציון העובדה שהם מאמינים בדת משלהם.
הנושאים בהם עוסק המסמך:
* קובע סמכויות בתוך הקהילה: כל מחלוקת רצינית תובא להכרעה בפני האל ושליחו, הנביא מחמד.
* מערכת היחסים בין הגורמים השונים החיים באלמדינה, וביין הקהילה החדשה שהתיישבה בעיר לבין אנשי השבטים הותיקים החיים בה.
* ניהול ענייני מלחמה – כופר נפש, פדיון שבויים וכ'.
* יחסים בין מסלמים לבין היהודים החיים לצד המסלמים, תומכים בהם ונלחמים לצידם (לא באופן פיזי אלא בתמיכה כלכלית ופוליטית).
מערכת היחסים בין הנביא ומאמיניו לבין היהודים הייתה מורכבת ובעייתית להבנה: בחלקים מן הזמן הייתה התנהלות תקינה בין שתי הקבוצות אולם עימותים רבים על רקע אישי ודתי פרצו כבר בראשית הדרך. תוצאות העימותים האלה היו גירוש, הגליה והוצאה להורג של בני שלושת השבטים היהודיים שחיו באלמדינה – קנייקאע, בנו-נד'יר ובנו-קרייט'ה.
גם בתוך קהילת המאמינים המסלמים נתגלעו מתחים ועימותים, בעיקר בנוגע לשאלת השליטה באומה: שלוש קבוצות נוצרו באלמדינה: המהג'רון – מי שהיגרו ממכה לאלמדינה בשנת 622 עם הנביא מחמד (הם ומשפחותיהם); האנצאר – מי שהתאסלמו לאחר ההג'רה, באלמדינה, והפכו לרוב מספרי באסלאם ולבעלי הכוח והשררה(הם ומשפחותיהם); המנאפקון ("הצבועים") – אלה שהתאסלמו למראית עין בלבד והמשיכו לקיים מסורות ואמונות פגאניות (התגלו, ברובם, רק לאחר מות הנביא).

ג. האמונה.
חשוב לזכור שכל מעשיו, הישגיו והצלחותיו של הנביא מחמד ושל האסלאם קשורים קשר הדוק לאמונה החדשה שיצר. אמונה זו יצרה דת חדשה שבמרכזה האמונה באל אחד (מונותיאיזם), בשליחו הנביא מחמד ובקראאן שהוא התגלות אלוהית.
האמונה באל אחד הייתה רעיון מוכר אף לא נפוץ במיוחד בחברה שבה גדל הנביא מחמד. חברה זו הייתה פוליתיאיסטית (ריבוי אלים) בדגם שהיה קיים כבר חמשת אלפים שנה. החברה הזו הייתה מבוססת על מבנים שבטיים וקשרים בין השבטים. בתוך השבט הייתה היררכיה ברורה והחברה בכללותה הייתה ערכית ושוויונית מאד. הקשר הבסיסי בחברה זו היה קשר דם, והוא הומר באסלאם לקשר דת.
אמונה זו החלה בקול נמוך שיצא ממכה, וביום מותו של הנביא הייתה לאמונה השלטת בכל חצי האי ערב, ואף החלה לצאת אל מעבר לגבולותיו. במקביל להתפרשותה עברה האמונה הזו תהליכים של עיבוד, שינוי ושיפור, מה שהפך אותה לדת מפותחת. הנביא זכה להתגלויות נוספות, ובשעת מותו היה בידיו כל הקראאן כולו. טקסי הפולחן והחובות הבסיסיות של המאמין באסלאם נקבעו, ובהם: צום, טהרה, תפילה, עליה לרגל וצדקה. חלקים בקראאן הם ציוויים שהתגלו לנביא והועברו למאמינים, וחוקים נוספים נקבעו מחוץ לקראאן. (למשל: איסור אכילת בשר חמור מבוית, איסור שנקבע לאחר כיבוש ח'ייבר בשל נוהג שהיה נפוץ שם).
בשנה האחת עשרה להג'רה, שנת 632 לספירה הנוצרית, נפל מחמד למשכב באלמדינה ונפטר זמן לא רב אחר כך. הוא הותיר אחריו תשע אלמנות ופילגש מצרית אחת, שילדה לו בן (אברהים) שנפטר בינקותו. מבין שאר ילדיו הותיר אחריו ארבע בנות. הוא לא הותיר אחריו יורש או הוראות ברורות כיצד למנות לו יורש.

חשיבותה של ההג'רה:
ההג'רה חשובה מאוד כי היא מסמלת את תחילת הספירה המסלמית, היא גרמה לצמיחת האומה המסלמית שתלך ותצמח עם הזמן , ולקביעת חוקים והסדרים חדשים בתחומי הדת, החברה והפוליטיקה.

חשיבות פוליטית:
1. מחמד הפך מבחור נרדף לשליט של אומה = עם מסלמי. אחת ממשימותיו הראשונות כשליט הייתה להשליט סדר פוליטי בעיר. את החוקים החדשים רשם במסמך שנקרא החוקה של מדינה. המסמך כלל את הפרטים הבאים:
1. במדינה חיים יחדיו חסידיו של מחמד ויהודים השומרים על דתם.
2. כל מריבה רצינית בעיר צריכה להגיע לדיון מול מחמד ואלוהים.
3. בין השבטים המקוריים של מכה והתושבים החדשים יש יחסי שותפות בנושאים שונים כמו כופר נפש ופדיון שבויים.
4. סעיפים שונים בנושא המלחמות, הכלכלה והחברה והחלטה כי היהודים ילחמו יחד עם הערבים בעת הצורך.
2. המסלמים הפכו מפליטים במנוסה למדינה מסודרת.
3. העיר ית'רב הפכה לעיר מדינה, מנווה מדבר למרכז פוליטי חשוב.

חשיבות חברתית:
1. המוסלמים הפכו לשליטי העיר.
2. החלו להיווצר בקרב המסלמים עצמם פלגים, יריבויות ומתח רב.

חשיבות דתית:
א. גידול משמעותי במספר המסלמים ושיפור מעמד האסלאם באזור חצי האי ערב.
3. כללי הפולחן באסלאם וחוקיו נאספו והתגבשו בתקופה זו .

המלחמות נגד האויבים מבפנים ומבחוץ (הצלחות צבאיות כמנוף פוליטי):
מפה

מלחמות נגד אויבים מבפנים ומבחוץ. הצלחות צבאיות כמנוף פוליטי (עמ' 13-14 קוק)

מלחמות מבפנים:
למחמד היה עימות רציני עם בני עיר הולדתו מכה. בשנה השנייה להג'רה (624 ) נלחם מחמד באנשי מכה בקרב שנקרא קרב בדר וניצח אותם. הקרב התרחש כנגד שיירת מסחר מכאית שהייתה בדרכה לסוריה.
בשנת 625 – השנה השלישית להג'רה, נלחם מחמד יחד עם מאמיניו באנשי מכה בקרב אוחוד בו הם הפסידו עד שבשנה החמישית 627 נאלצו להגן על העיר מדינה עצמה.
בשנה השביעית 629 – חתמו מחמד ואנשי מכה על הסכם שביתת נשק ואז עלה מחמד לרגל למכה, אך בשנה השמינית 630 מכה נכנעה ומחמד נכנס אליה כמנצח גאה.

מלחמות מבחוץ:
כאשר התפנה מחמד מהמלחמות הפנימיות, וכאשר מצבו ומצב המסלמים השתפר, החל לפעול גם בכיוונים אחרים בכדי להפיץ את דתו ולהרחיב את גבולות האסלאם.
בשנה השביעית 629 – השתלט על נאות מדבר יהודיות בחצי האי. הוא הביס את אנשי אלטאאיף ושבטים נוספים באזור. כל מקום שנוצח קיבל על עצמו את סמכותו של מחמד ושל האסלאם.
מחמד אף ניסה להגיע לאזור המזה"ת שהיה אז שייך לממלכה הרומית, אך לא הצליח. חשיבות הנסיונות הייתה בכך שהן היו ההתחלה שהובילה מאוחר יותר לכיבוש המזה"ת כולו ע"י המסלמים.

תוצאות המלחמות:
כפי שצויין, כל מקום שנוצח קיבל את סמכותו של מחמד. היהודים שחיו בחצי האי היו מאוד עקשנים וסרבו לקבל על עצמם את סמכותו של מחמד, ולכן לפני מותו ציווה לגרשם מהאזור.
מלך אתיופיה קיבל את סמכותו באופן מלא.
מבחינה דתית לאורך כל התקופה נמשכו ההתגלויות של מחמד עד שנשלם כל הקראאן.
נקבעו כל החובות וחוקי הפולחן של האסלאם, כגון: טהרה, תפילה, צדקה,צום ועליה לרגל. לאחר כניסתו של מחמד למכה, ניקה את הכעבה מאלילים וקבע את טקסי העליה לרגל.

פרק שני - הח'ליפות האסלאמית

פרק שני: הח'ליפות האסלאמית

1. "ירושת" הנביא: מהו ח'ליפה? מוסד הח'ליפות – הח'ליפים "א-ראשידון" ובית אומיה שפר, ב', 27-28 חוברת לתלמיד, הרחבה ב', 415-411

ח'ליף- (ח'ליפה)- = "מחליף", מ"מ הנביא, כמנהג פוליטי-לא דתי- הח'ליפים עסקו בענייני צבא ומנהל , חסרי סמכויות דתיות שנמצאות בידי חכמי הדת (=העלמא).
הח'ליף הוא מנהיג של כלל קהילת המסלמים בדומה לזה שישי אומה מסלמית אחת כך גם יש ח'ליף אחד.
עם איבוד הריכוזיות של המדינה המסלמית והתפוררותה אבד הח'ליף את סמכות השלטון בפועל והוא נשאר דמות סמלית של הריבון וראש האומה המסלמית.
מסוף המאה ה- 18 נעשו נסיונות להחיות את מוסד זה אך ללא הצלחה ומאז אין ח'ליף בעולם המסלמי למרות מטרות תנועות מסלמיות להקים מדינה פאןמסלמית שתפעל לפי חוקי האסלאם. החלוקה כיום ללאומים ומדינות נתפסת כשליטה מערבית קולוניאליסטית במסלמים ולכן התנגדותם כלפיה.
(גלעדי): הרחבה ב' עמ' 411 – 415 :
יש הסכמה מלאה כי תפקיד הח'ליפים הוא בבחינת חובה. ועליהם להיות בעלי תכונות ללא רבב: חריפות, אומץ, תקיפות, כושר דיבור, ראיה, שמיעה .

דרכי מינוי ח'ליף:
1. בחירתו ע"י מועצה ובה נציגים מכל עיר.
2. מינוי ע"י הח'ליף שקדם לו.
שהמועצה מציעה לח'ליף את המשרה והוא נענה נשבעים לו אמונים וציות. ואם מסרב פונים לאחר. אין כופים על אדם לקבל את הח'ליפות.

חובותיו:
1. שמירת הדת ע"י עקרונותיה לפי דור המייסדים (חברי מחמד)
2. ביצוע פסקי דין ויישוב סכסוכים באופן צודק
3. הגנת ארצות האסלאם ועל יושביהן
4. אכיפת העונשים החוקיים כדי להגן על צווי אללה מפני חילול , ועל זכויות עבדיו.
5. חיזוק ערי הספר בכוח צבאי כדי למנוע התקפת פתע

למרות הכל ניתן לומר כי אף פעם לא קמה מדינה מסלמית ממש, שבה שלטו חכמי ההלכה בדומה לשליטתו של אלח'ומייני היום באיראן.
למעשה הח'ליפים תפשו תפקידים מבחינה חילוני והיו כפופים להלכה כמו כל אזרח אחר במדינה.
אלמוראדי – חכם הלכה סוני אורתודוקסי חי באמצע המאה ה- 11 ערך באופן מסודר את דרישות התפקיד:
זכר, בוגר , שפוי משבט קורייש בריא בגופו ובנפשו בעל ידע בעל אופי טוב, בעל יכולת ניהול מלחמה וכ'.
תפקידיו הם הגנה על הדת ועל שטחי האסלאם ותפקידיו הם הגנה על שטחי האסלאם ועל הדת. להילחם להפצת האסלאם ולדאוג לצבא. לגבי הנחיות בתחום הדתי אין זה עניינו של איש , אף אחד אינו רשאי להעיר לו. אפשר לומר שככל שהאסלאם התפתח והפך לאימפריה , כך המדינה הייתה פחות מסלמית.
הנתינים המסלמים היו חייבים לציית כדי למנוע מרד, שפיכות דמים, וכדי לשמור על הסדר הטוב. אך במקרה וינסה להכריח את נתיניו לעבור על חוקי האסלאם – זכותם למרוד בו.
בחירת הח'ליף, חוסר היררכיה בדומה לכנסייה- מראים כי האסלאם יש בו קווים דמוקרטיים.

2. ח'ליפים מדגימים:
א. עמר אבן אלח'טאב חוברת לתלמיד, ג', 98-97
ב. עלי בן אביטאלב חוברת לתלמיד, ג', 104-99
ג. מעאויה בן אביספיאןחוברת לתלמיד, ג', 107-105

2א - עמר אבן אלח'טאב - כובש גדול ומייסד מנהל האימפריה.
עמר אבן אלח'טאב היה הח'ליפה השני מבין אלח'לפא א(ל)ראשידון (ארבעת הח'ליפים הראשונים, "ישרי הדרך"), ושלט בשנים 644-634. הוא מונה כיורש למשרת הח'ליפה על ידי קודמו בתפקיד, אבו-בכר. העברת השלטון בדרך זו, של מינוי מראש, הייתה חדשנית. ההנחה היא כי אבו-בכר גמל בכך לעמר על כך ששנתיים קודם לכן, לאחר מות הנביא מחמד, עמר תמך במועמדותו לתפקיד הח'ליפה. זאת, בנוסף לכישוריו הרבים של עמר כמנהיג וכמצביא שהיו ידועים לכל.
המסלמים קיבלו את מנהיגותו של עמר ללא עוררין ואף העריצו אותו. מבין הכינויים בהם כונה על ידי המסלמים ניתן למנות את: אלפארוק – "המיטיב להבחין בין אמת לשקר", צאחב א(ל)דרה – "בעל השוט המחמיר והקפדן", ואמיר אל-מאמינין – "נסיך המאמינים" (כינוי שהפך שכיח לגבי ח'ליפים ומנהיגים מסלמים עד היום).
עמר נודע כמסלם מאמין ואדוק וכאדם ישר שקבע הלכות רבות באסלאם. המסורת האסלאמית מייחסת לו את קביעת שנת ההג'רה כראשית לוח השנה המסלמי (שנת 622). כמו כן מיוחסות לו הלכות מחמירות נוספות, כגון: חיוב נשים להתכסות בצעיף (רעלה), איסור מוחלט על שתיית יין ועקירה מן השורש של מנהגים קדם אסלאמיים רבים.
במהלך עשר שנות שלטונו של עמר הונח היסוד להקמת אימפריה מסלמית בשני מישורים: התרחבות טריטוריאלית וייסוד מערכת מנהל תוך עיצוב דפוסי השלטון. הוא הוכיח את עצמו כששליט מוכשר ואדמיניסטראטור מבריק. תקופת שלטונו מאופיינת בכיבושים רבים ובהם חיסול האימפריה הססאנית וכיבוש ארץ ישראל, סוריה וחלקים מהאימפריה הביזנטית.
עוד מספרים עליו כי ניהל חיי צניעות והיה ביתו פתוח לכל וניהל את שלטונו כמו הסיד – השיח' בתק' הג'אהליה.
הבעיות שניצבו בפניו של עמר בניהול האימפריה:
* הצורך להבטיח את מעמדם של הכובשים הערבים למרות היותם מיעוט מספרי. הוא חש כי עליו לשמר את הייחוד הערבי ולא לתת לערבים ולערביות להיטמע בתוך התרבויות הנכבשות, שהן רוב תושבי האימפריה (בין אם התאסלמו ובין אם לאו).
* ארגון השליטה והשלטון על שטחים עצומים ומגוון אוכלוסיות רב, כלומר ארגון מנהלי של המדינה החדשה.
הפתרונות שמצא לכך הם:
* ערי האמצאר (היחיד: מצר) – ערים שהן ביסודן מחנות צבא שמוקמו על יד או בתוך ערים עתיקות קיימות. החיילים הערבים חיו בתוך האמצאר אך קיבלו "שירותים אזרחיים" (אומנים, משרתים, פועלים וכ') מהתושבים בסביבה, כך יכלו לנהל אורח חיים תקין אך ערבי-עצמאי, ובמקביל לשמור על ייחודם ועל נבדלותם מהאוכלוסייה המקומית. סביב המחנות התפתחו מרכזי סחר ומאוחר יותר גם מרכזי שלטון שהפכו במהרה לערים חדשות. במקביל נוצר חיברות בין הערבים הכובשים לתושבים המקומיים כל שהאחרונים למדו את השפה הערבית וקיבלו עליהם בקלות את דת האסלאם. האמצאר הפכו מוקדים של תהליכי שינוי תרבותי ודתי.
* המואלי (ביחיד: מולא) – מול העיקרון האוניברסאלי לפיו כל המסלמים שווים ויש לקבל כשווה את כל מי שמתאסלם (ערבי או לא), עמדה תחושת העליונות והייחודיות של הערבים ביחס לבני העמים עליהם שלטו. התאסלמותם של בני העמים הניכבשים לא הקנתה להם זכויות שוות לזכויות של הערבים השולטים. הם קיבלו מעמד של מואלי - "ניספחים" או "בני חסות", הגדרה מעמדית שהייתה מקובלת אצל השבטים הערביים מתקופת הג'אהליה. כלומר: למתאסלם החדש שאינו ערבי אין דרך להצטרף אל האומה אלא על ידי הסתפחות לקבוצת שארות ערבית (שבט או משפחה) במעמד נחות. המואלי הסתפחו לערבים בעיקר בערי האמצאר. המואלי לא יכלו להשתלב בתפקידים בכירים במנהל, לא יכלו לשרת ביחידות מובחרות בצבא ולהגיע לקצונה, לא זכו לקבל שלל וחלו עליהם מיסים מיוחדים שלא חלו על המסלמים הערבים. כל אלה עוררו בקרבם תסיסה רבה. מעמד זה נותר קיים עד סוף ימי השלטון האומיי.
* אהל א(ל)ד'מה ("בני/עמי החסות") – בני הדתות המונותיאיסטיות שלא התאסלמו. הכוונה לאלה המאמינים באל אחד ובהתגלות והם בעלי ספר קדוש (לכן כונו גם אהל אלכתאב), הכוונה בתחילה הייתה ליהודים ונוצרים ואליהם נוספו הזורואסטרים וההינדים. המסלמים נתנו להם אוטונומיה מלאה בכל הנוגע לניהול חיי הקהילה והדת וקיום מערכת שיפוט עצמאית על פי דתם. חובותיהם היו כפיפות מוחלטת לשלטון ותשלום מיסים מיוחדים: ג'זיה – מס גולגולת ששולם לשלטון המרכזי על פי מספר אנשי הקהילה; וח'ראג' – מס קרקע ששולם על ידי הקהילה כולה על שימוש בקרקע הסלטאן.
* מיסים – בנוסף למיסים המיוחדים ששילמו בני החסות השונים, שולם גם מס הזכאת ("צדקה") כמצווה דתית החלה על כל המסלמים. שני סוגי המס נועדו על מנת לאפשר קיום נאות של הממשל וניהול ענייני המדינה, הן בהיבט של הפצת האסלאם והן בהיבטים שלטוניים.
* הקמת מחוזות וניהולם – במסגרת הארגון הפנימי של המדינה, ולאור הקושי בשליטה ובניהול שטחים עצומים ואוכלוסייה רבה, חילק עמר את המדינה למחוזות. בראש כל מחוז מינה מושל מטעם הצבא, והקים בו מערך שיפוט. הוא אסר על הערבים לרכוש קרקעות מחוץ לחצי האי ערב, ובכך שימר את מעמדן של כל האדמות שנכבשו כ"אדמות מדינה". באופן כזה שימר גם אחידות בין קציניו וחייליו וניכס לשלטון את הדבר היקר מכל: שטחי מחייה.
* הדיואן – מוסד שמקורו מפרס ועיקר עניינו חלוקת שלל. זהו מעין "משרד אוצר" ראשוני שקיבע נורמות ונהלים לחלוקת שלל המלחמה והכיבושים בין הכובשים. על פי החלטותיו קיבלו הערבים קצבה משלל הכיבושים על פי הסדר הבא: בראש משפחת הנביא, אחריהם המהג'רון והאנצאר על פי סדר התאסלמותם ולבסוף בני השבטים הערבים. המואלי ובני החסות האחרים לא זכו לקבל קצבה.
עמר נפצע פצעי מוות מידי מתנקש מאנשי המואלי. בהיותו על ערש דווי קבע כי הח'ליפות תועבר על ידי החלטת מועצה מיוחדת – שורא, שתורכב משישה מחברי הנביא (צחאבה), כפי שהיה נהוג ערב עליית האסלאם.

2ב - עלי בן אבי-טאלב – מייסד ודמות מופת לשיעה.
עלי בן אבי-טאלב היה הח'ליפה הרביעי מבין אלח'לפא א(ל)ראשידון (ארבעת הח'ליפים הראשונים, "ישרי הדרך"), ושלט בשנים 661-656. הוא היה בן דודו, חברו הקרוב וחתנו של הנביא מחמד ומראשוני המתאסלמים. כבר עם מות הנביא טען כי עליו לרשת את מקומו כמנהיג האומה בשל קרבת הדם (הכפולה) שלו לנביא, אולם טענתו לא התקבלה. חבריו הקרובים של הנביא, ובראשם אשת הנביא עאישה (חמותו של עלי), התנגדו לרעיון זה. מתנגדים נוספים לעלי היו מושל מכה, מרואן, ומושל דמשק, מעאויה בן אבי-ספיאן. לאחר רצח הח'ליפה עת'מאן בן-עפאן (רצח שיוחס לעלי בעקיפין) הוכרז עלי לח'ליפה על ידי תומכיו באלמדינה. תומכי עלי טענו כי הנביא מחמד מינה את עלי ליורשו לפני מותו על פי צו אלוהי, אולם עורכי הקראאן (בימי הח'ליפה עת'מאן ועל פי הוראותיו) השמיטו את הפרק הזה מן הנוסח של הקראאן.
המאפיין העיקרי של תקופת שלטונו של עלי הוא ריבוי מאבקי הכוח בתוך המדינה המסלמית ומלחמות אזרחים שגרמו לפיצול פוליטי ודתי באסלאם. הפילוג הראשון שידע האסלאם הוא פרישתם של קבוצת הח'וארג' שהתנגדו למנהיגות אנושית באסלאם. התנגדות הגורמים האחרים (שהוזכרו לעיל) לשלטונו של עלי נסבה אף היא סביב שאלת הירושה ומינוי הח'ליפה. הם גם האשימו את עלי ברצח עת'מאן על מנת לזכות בח'ליפות, ולפיכך ביקשו לנקום בו.
מספר אירועים מרכזיים היו אפיינו את המאבקים בתקופת שלטונו בעלי:
* "קרב הגמל" – התרחש בשנת 656 בין צבא תומכיו של עלי למתנגדיו, ובראשם מעאויה. כמושל סוריה ודמשק היה על מעאויה, על פי הוראותיו של עלי לאחר "הכתרתו", למסור שבועת אמונים לח'ליפה החדש. מעאויה, אחיינו של עת'מאן הנרצח, סירב לעשות כן ואף נשבע לנקום את מות דודו. אליו הצטרפה עאישה אשת הנביא וחברים נוספים, שהגיעו לאיזור דרום עירק (בצרה) והתסיסו את החיילים שם כנגד עלי וסילקו את המושל מטעמו. עלי, כצופה סכנה, הגיע לאיזור המורד ושכנע חלק מתושבי האיזור (כופא) להצטרף אליו. שיאו של המאבק התרחש כאשר צבאות שני הצדדים התעמתו ביניהם סמוך לעיר בצרה. למרות עידודה של עאישה את הלוחמים המורדים (כשהיא ישובה על גמל – על שמו נקרא הקרב), ניצח צבאו של עלי את המורדים. הדבר לא מנע ממעאויה להמשיך בסירובו להכיר בעלי למרות שכל שאר המושלים עשו זאת ועלי הוכתר רשמית לח'ליפה. מעאויה שב לדמשק ונשבע להמשיך לנסות לנקום את רצח דודו.
* קרב ציפין - התרחש בשנת 657 על יד העיר ציפין שעל גדות הפרת בין צבאו של עלי לצבאו של מעאויה. הקרב היה ארוך ומתיש ובשיאו הניפו אנשי מעאויה טופסי קראאן על חרבותיהם ומנעו מצבאו של עלי להמשיך בקרב. היות שהקרב לא הוכרע בין הצדדים הם הסכימו על בוררות, פתרון שהיה מקובל בחברה הערבית עוד לפני האסלאם במקרים של חוסר הכרעה. על פי הבוררות עלי יפסיק את הקרב ומעאויה ייסוג עם צבאו תוך הצהרת אמונים לח'ליפה, וימשיך למשול בדמשק וסוריה. בתוך מחנהו של עלי הייתה התמרמרות על רעיון הבוררות. אלה טענו כי רק אללה יכול להיות בורר ודרכו היא במתן ניצחון (שהיה מובטח להם, לטענתם). עלי נכנע לבוררות אדם דבר שהכתים אותו בעיניהם והם החליטו לפרוש ממחנהו – אלה הם הח'וארג'.
* הח'וארג' - ("הפורשים", "היוצאים") פרשו ממחנה עלי לאחר קרב ציפין והיו הפלג הפוליטי-דתי הראשון באסלאם. הויכוח על שאלת הח'ליפות הפך לדיון סוער בשאלת הח'ליפות בכלל והסתיים במחלוקת דתית עמוקה. הח'וארג' פיתחו עקרונות דתיים שונים מאלה של כלל האסלאם, למשל הם טענו כי כל מסלם יכול להיות מנהיג וח'ליפה ובעצם הצורך במנהיגות הוא קטן ביותר. הם התנגדו לעצם מינוי ח'ליפה וטענו כי מנהיגות היא עניין "טבעי", והעיקר הוא האמונה באללה וקיום האסלאם שאיננו מכיר בהבחנה בין דת ושלטון. הם מינו להם ח'ליפה משלהם ונלחמו במסלמים מלחמת מצווה (ג'האד) שהפכה לעיתים למסעות שוד וביזה. עלי היה חייב להתמודד איתם שכן הם יצרו אנרכיה בכל הארץ. בשנת 658 הביס אותם עלי בקרב קשה על יד נהרואן (צפונית לבגדאד), רוב הח'וארג' נהרגו אך קבוצה קטנה שרדה וברחה וממנה יצא רוצחו של עלי.
מלחמתו של עלי הח'וארג' פתחה מחדש את הבוררות עם מעאויה ובשנת 659 נקבע "דיון מחודש" הנושא אחריותו של עלי לרצח עת'מאן, עלי הכיר באחריות מסוימת לרצח, דבר שגרם לפרישה המונית ממחנהו ולסכנת קריסה לשלטונו. בשנת 661 נרצח עלי על ידי ח'ארג'י (ששרד את קרב נהרואן) בפתח המסגד הגדול בעיר נג'ף שבדרום עירק.

2ג - מעאויה בן אבי-ספיאן – מכונן הממלכה האומיית.
מעאויה בן אבי-ספיאן היה השליט הראשון ומייסד שושלת בית אומיה. הוא שלט בין השנים 680-661. היה אחיינו של הח'ליפה השלישי, עת'מאן בן-עפאן, קצין צבא מוערך ומושל מחוז דמשק וסוריה. הוא הוכתר לח'ליפה בירושלים על ידי תומכיו (שנשבעו לו אמונים) מיד לאחר רצח עלי בן אבי-טאלב, הח'ליפה הרביעי. עם עלייתו לשלטון היה מצבה של מדינה האסלאמית רעוע וקשייה היו רבים.
* שלטון מבוזר (דה-צנטרליסטי) חסר יציבות ומשופע באי-סדרים. בדבר נבע ממרידות של קבוצות שונות בשלטון המרכזי, בהם גם שבטים בדווים שסירבו לקבל עליהם מרות של שלטון אחד.
* הקשר הדתי – רוחני בין תושבי האימפריה התרופף. השבטים הערביים לא שימרו את הקשרים ביניהם והמסלמים הלא-ערבים התמקדו בתרבותם הטרום-אסלאמית ושילובה עם האסלאם על פי דרכם. (חשוב לציין כי הדור שהכיר אישית את הנביא והיה עד לנבואתו – הולך ונעלם).
פעולותיו של מעאויה לליכוד הממלכה:
* צנטרליזציה (מרכוז) של הממשל ומערוכת המנהל וביסוס השלטון כשלטון ערבי – חילוני. הדבר נעשה בין היתר על ידי ניתוק מרכזי השלטון מאלמדינה, בירת האסלאם מימי הנביא, והעתקתם לדמשק, שהייתה מרכז שלטוני עתיק וממוקמת על צומת דרכים מרכזי באימפריה. ממנה יכול היה מעאויה לשלוט על חלקים נרחבים של המדינה ולפקח על הנעשה במחוזותיה.
* בניית מדינה על בסיס הערביות ונאמנות התושבים לשלטון. מעאויה תפס את האסלאם תפיסה מדינית וראה בו את הכוח בבניית האימפריה הערבית. הוא נועץ בראשי השבטים הערביים בנושאים פוליטיים, קיבל משלחות מכל רחבי האימפריה והקשיב לעצותיהם ולתלונותיהם. הוא לא ביטל לגמרי את הגורם הדתי אלא ניצל אותו לתועלתו כמלכד במלחמות למען ובשם האסלאם. כמנהיג של מלחמת מצווה הוא זכה לנאמנותם של כלל המסלמים.
* מעאויה אימץ את הכינוי אמיר אלמאמינין, תואר "חילוני" יותר ומשמעותו גם "מלך" במובן של שליט ממלכה, ומיעט להשתמש בתואר ח'ליפה.
* מעאויה מינה מושלים נאמנים בפרובינציות המרוחקות, ולצידם הותיר על כנו את המנגנון השלטוני ואת הפקידות המקומית (ביזנטים וססאנים). בכך ניצל כוח אדם מיומן, מנוסה ובקיא, אך הציב עליהם פיקוח הנאמן לו בלבד.
* מעאויה ייסד את שירות אלבריד ואלאח'באר ("הדואר והעברת המידע") שהיה מהיר ויעיל ביותר. הוא פרס רשת של מסלולי נסיעה ותחנות מעבר עבור שליחים בכל רחבי האימפריה, דרכם הועבר מידע חשוב במהירות רבה. הוא הקים "תחנות דואר" לאורך המסלולים, בהן היו סוסים רעננים, ציוד וצידה עבור השליחים. זהו השירות הראשון שסיפק מידע מהיר ויעיל לשליטים על הנעשה במחוזות ולו המרוחקים ביותר.
* מעאויה עמד בראש צבא יעיל ותקיף שכבש שטחים רבים והרחיב את שטחי הכיבוש המסלמים לתוככי אסיה, לאיזורי צפון אפריקה וליבשת אירופה. הוא הקים צי מסלמי ראשון, שיכול היה להתמודד עם העליונות הימית של הביזנטים, אותם הוא אף ניצח במספר קרבות. במקביל הצליח לשמור על שקט ובטחון בתוך השטחים בהם שלט.
* מעאויה מנע מלחמת ירושה בכך שקבע חידוש במסורת הערבית: העברת השלטון בירושה מאב לבן (או בתוך אותה משפחה). ההחלטה קיבלה את אישור מועצת השורא של דמשק ואת אישורם של ראשי השבטים הערביים.

3. הכיבושים הגדולים וארגון השלטון בארצות הכבושות
חוברת לתלמיד, ב', 52-51, 56-54, 70-68

ארגון ומנהל שלטוני:
הח'ליפה אלמנצור (775-754) הוא זה שיצר את המשטר העבאסי החדש, דוגמא מובהקת לכך היא בנייתה של העיר בגדאד כבירתה החדשה של האימפריה. היא נבנתה כ"עיר עגולה" עם ארבעה שערי כניסה וחומה חיצונית ופנימית, במטרה ליצור הפרדה בין הח'ליפה וחצרו הרחבה לבין הפקידים הזוטרים ושאר האוכלוסייה. חלק ניכר ממוסדות השלטון האומיים "הועברו" בירושה לשלטון העבאסי, אולם היו גם לא מעט מוסדות שלטון חדשים שהעבאסים יצרו או שיכללו מתוך מוסדות שהיו קיימים בתרבויות אחרות. ארגון הממלכה העבאסית ומוסדותיה קיבל אופי מגובש ומפותח יותר מאשר בתקופות הקודמות. מוסדות חדשים שהוקמו על ידם הם: הוזירות, הכתאב, הדיואנים השונים, מוסדות הפיקוח והשיפוט שהם בעלי אופי דתי מובהק – השרטה, הקאד'י, הפקיה והמחתאסב.

* הוזיר – דמות מרכזית במערכת השלטון העבאסית, מיוחס לו תפקיד של "שר ראשי" הממונה על עזרה ושירות אישי לשליט. מקור השם וזיר במילה ערבית שפירושה: "העוזר לשאת משא". התפקיד קיבל משמעויות חדשות בעיקר בתקופת שלטונם של אלמנצור והארון אלראשיד אשר נתנו לוזירים סמכויות נרחבות בתחום השלטון והפיקוח על המנהל. דוגמא לוזירים בעלי כוח ועוצמה אדירים הייתה משפחת ברמכ שהצליחה להביא אפילו לידי העברת משרה זו בירושה. משפחת ברמכ הייתה ממוצא פרסי ומקורבת לשלטון השושלת הססאנית שנטמעה בממלכה האסלאמית העבאסית. הם היו בעלי שליטה מוחלטת במנגנוני הכספים וניהול המחוזות, בעלי יכולת להחליף את הח'ליפה במתן הנחיות לגובי המיסים ולקציני הצבא. למעשה הם היו בעלי שליטה בח'ליפה עצמו. כוחם הרב איפשר להם לגרום למינוי או סילוק אנשי ממשל בדרגות שונות מתפקידיהם, ויש אף שטוענים כי הם יכלו להשפיע על מינוי הח'ליפה עצמו. בשל כך הפך תפקיד הוזיר מתפקיד של יועץ לתפקיד של שליט. עוצמתם של בני משפחת ברמכ הייתה בעוכריהם: כאשר ח'ליפה חזק (הארון אלראשיד) ראה בהם איום על שלטונו הוא החליט לסלקם מעמדותיהם על ידי חיסולם.
אבי המשפחה היה כוהן בודהיסט, בנו היה מסלמי. הוא מילא תפקידים שונים אצל 3 הח'ליפים העבאסים הראשונים וכך העניק לבניו מעמד ועושר. הבולט בין בניו הוא יחיא שהח'ליף הארון אלרשיד העניק לו את כל תפקידי הממשל. בשנת 802 הארון אלרשיד הדיח במפתיע את משפחת הברמכים ואת אחדל מהם אף הוציא להורג. נפילת הברמכים הייתה ארוע מפורסם ביותר באסלאם, יש אומרים שהסיבה לך היא שהח'ליף הרגיש שהם מקבלים יותר ויותר עוצמה שלבסוף תזיק לו וייתכן שאף קינא בעושרם העצום.
תפקיד הוזיר עבר שינויים רבים עד שהתגבש ברך באמצע המאה ה- 9 .
מעמד חברתי נוסף שצמח בתקופה וקשור לוזירות היה מעמד המזכירים "הכתאב" - נושאי התפקידים במרדי הממשל והמנהל בדרך כלל היו בני הארצות שנכבשו. רובם היו בני סוריה בתחילה ומאוחר יותר התרבו הפרסים שנשאו במשרות – רובם מבני המוואלי. מאחר והתפקיד נתן להם מעמד חברתי גבוה ועושר רב, הם הפכו למעמד סגור.

להקריא על הכתאב (עמ'52)
* הקאדי (ברבים: קדאא') – אנשי חוק דתי מהממסד השיפוטי, כלומר שופטים על פי חוקי הדת. השופטים נהנו ממעמד מכובד והיו בעלי סמכות מוסרית וחברתית נרחבת, הן מכוח אישיותם והן מכוח תפקידם הרם. לידם פעלו יועצים ומומחים ועליהם היה ממונה קאדי אל-קדאאת ("זקן השופטים") ובאחריותו היה נתון המנגנון השיפוטי כולו. הוא היה נציגו של הח'ליפה והיה עליו לבחון את כישוריהם המקצועיים של המועמדים לתפקיד הקאדי, וכן היה עליו לפקח על תקינות עבודתם. הקאדי מונה על ידי הח'ליפה.
3. הקאדי (שופט)- הח'ליפים העבאסים פיתחו את הממסד השיפוטי .
הם נהגו למנות בעצמם את השופטים במחוזות. ניתן היה לערער על
הכרעות השופט רק בפני הח'ליפה או בפני נציגי מושל המחוז.
הממונה על המנגנון השיפוטי היה זקן השופטים (תפקיד שנוסד ע"י
הארון אלרשיד). לצד הקאדי פעלו יועצים ומומחים.
הקאדים לא עסקו באכיפת פסקי הדין שנתנו ובביצוע העונשים שגזרו.
היה זה תפקידה של המשטרה.

* השרטה ("משטרה") – עסקה באכיפת פסקי הדין שנתנו השופטים ובביצוע העונשים שגזרו. היא נודעה מראשית ימי הכיבוש הערבי כחיל עזר אישי של המושלים לקיום הסדר הציבורי, ובהדרגה הפכה למשטרה במובן המודרני (במקרים מסויימים הפכה גם למיליציה). בנוסף, עסקה השרטה במניעת פשעים, הן בהקשר של החוק הדתי והן מהיבטים אחרים.
בתקופת העבאסים אף הוקם מוסד הקרוי חסבה (פיקוח) – בעל התפקיד נקרא מחתסב – תפקיד בעל אופי אסלאמי ועל בעל התפקיד להיות מסלמי. תפקידו לדאוג לקיים סגנון חיים אסלאמי בשווקים בפרט ובחיי הציבור בכלל. כלומר, לדאוג לכך שאנשים יגיעו לתפילת הציבור בשעות הקבועות, שגברים ונשים ינהגו לפי כללי המוסר ועוד.

* המחתסב ("המפקח על השווקים") – המפקחים הללו היו אנשי מוסד חברתי-שיפוטי שנקרא חסבה ("מערכת פיקוח"). באופן כללי התפקיד יכול היה להתבצע על ידי כל מסלם למען הפצת הטוב ונגד התפשטות הרע. בימי האומיים התפקיד היה מוגבל לפיקוח על השווקים (מסחר מקומי, סדר ציבורי, מידות ומשקולות). בתקופה העבאסית הורחבו תפקידיו ותחומי הפיקוח שלו והתפקיד קיבל אופי אסלאמי מובהק. נושא התפקיד היה חייב להיות מסלם ותפקידו הוגדר כדאגה לקיום סגנון חיים אסלאמי לא רק בשווקים אלא בחיי הציבור בכלל (הגעה לתפילה, התנהגות על פי כללי המוסר האסלאמי, קיום כללי ההגבלה והאפליה ביחס ללא-מסלמים). הוא היה כפוף לקאדי או מקביל לו במעמדו וגם הוא מונה על ידי הח'ליפה.
ערכאה = מזאלם – "מניעת עוולות ומעשי עושק" אנשיה פעלו רק במקרים שחרגו מתחום שיפוט של הקאדי , או כשביקש מהם להגן על פשוטי העם מפני עוול או עושק של בעל השררה.

אם כן, המערכת המשפטית כולה והקאדי בעיקר פעלו בתחום החוק הדתי אסלאמי, שזו מערכת החוק במדינה (אין הפרדה בין חוק דתי ואזרחי).

4. התרבות האסלאמית בשיאה
האימפריה העבאסית ומוסדותיה. התרבות האסלאמית בשיאה
חוברת לתלמיד, ב', 86-76

המאה העשירית נחשבת לתור הזהב של התרבות האסלאמית.
לא נמצאה עיר גם אם הייתה בינונית שלא הייתה בה לפחות ספריה אחת, מוסדות לימוד, תלמידים ומורים. הללו התרכזו במסגדים ובמוסדות שהוקמו בהתנדבות ע"י תרומות. ניתן לראות בכל תחום את השפעת הערביות לעומת השפעת האסלאם. כלומר, בכל תחום השפיעו המסורות שכבר היו קיימות לפני בוא האסלאם בקרב הערבים. יחד עם זאת מסורות אסלאמיות חדשות יחסית.
התפתחות התרבות התבטאה בתחומים שונים: ספרות ושירה, דקדוק, הסטוריוגרפיה, תרגומים , מתמטיקה, ביולוגיה, רפואה, גיאוגרפיה, אומנות, תעשיית בדים.

1. התרגומים
מדע הנחשב "מדע זר" (כלומר, לא מדע ערבי מסלמי) הוא חקר המורשת הקלאסית בעיקר ההליניסטית(=החוכמה היוונית).
המסלמים חשבו שיש ערך בכל חוכמה גם אם אינה ערבית. הח'ליף העבאסי מאמון הקים את האקדמיה למדעים שבה תורגמו מבחר יצירות של המורשת ההליניסטית. למעשה עבודת התרגום הזו החלה עוד לפני בוא האסלאם ונמשכה עד תקופת העבאסים בה היא קיבלה חשיבות רבה.
המתרגמים היו ברובם נוצרים במקור שהתאסלמו.
התרגומים לא כללו את כל תחומי החיים אלא התמקדו בנושאים שהמוסלמים חשבו כי יכולים להועיל להם. כגון: פילוסופיה, רפואה ומדעי הטבע.
המלומדים והסופרים נפגשו בארמונות השליטים וכן שאר שוחרי המדע. הויכוחים היו סוערים אך האוירה הייתה חופשית וסובלנית. בשום מקום אחר בעולם ימי הביניים לא הייתה אוירה דומה של פתיחות אינטלקטואלית וחופש המחקר.
וגם בעולם האסלאם לא שררה אוירה כזאת בשום תקופה אחרת לפני או אחרי.
הבעיות והדיונים בהן עסקו הפילוסופים והמדענים העלו גם משמעויות ובעיות דתיות. ומטרת שוחרי המדע הייתה לדעת הכל מדעים אסלאמים ומדעים לא אסלאמים (מסורת – מדעי החוכמה ).

ספרות ופילוסופיה:
חוג המשוררים והסופרים פנה אל האידיאלים והדפוסים השיריים של ראשית ימי הספרות הערבית. מהמשוררים הבולטים: אל-אצפהאני (מת 967)- ליקט אוסף ענק של השירה הערבית הקדומה והמסורות עליה ועל משורריה "כתאב אלאג'אני (كتاب الاغاني) . בנוסף הצטרפו אליו משוררי המערב כמו אבן האני (מת 973) שהיה משורר התשבחות הרשמי של שושלת הפאטמים ובעיקר משוררי ספרד. הראשון שבהם אבן עבד-רבה (מת 940) מלקט אוסף השירים "אלעקד אלפריד" ביקש להביא לידיעת בני ארצות את אוצרות שירת המזרח . אחריו קמו בספרד גם משוררים מקומיים כמו אבן חזם (מת 1064) היה סופר פרוזה ומשורר. התפרסם בעיקר בקובץ שיריו על אמנות האהבה "קולר היונה" שתורגם לשפות אירופיות רבות.
ניתן לומר על השירה הערבית בספרד שהיא מבטאת את חדווות הטבע ואת ההנאה מהאהבה הממוסדת בחצרות הנסיכים. באינדלסויה התפתחו גם צורות שיר קלילות יותר, .
מובן שעמים שכנים יכולים לפתח אמצעי ביטוי דומים גם בלי שיפעל ביניהם יסוד החיקוי.
בפרוזה הערבית – מבחינת הצורה והלשון אפשר להבחין בין שני סוגי מחברים: אלה שכתבו בסגנון ברור ופשטו ואלה שטיפחו גינוני לשון וסגנון כמו חריזה פנימית, מקצב, לשון נופל על לשון, מלים נרדפות- כך נוצר הסג'ע – סגנון בין פרוזה לשירה. סגנון שלא דחק את רגלי הכתיבה הפשוטה .
אבו חיאן אל תוחידי (מת 1023 ) תיאר בספריו את בני המעמד האריסטוקרטי בבגדאד בימי הבוויהים . אז התרבות אנתולוגיות (=מילונים) – מה שהוכיח את שאיפת הרבים להשתלט על לשון נעלה שהתרחקה יותר ויותר מלשון הדיבור היומיומית. לצד ספרות זאת התפתחה גם הספרות העממית . – סיפורי האבירים והגיבורים של אזורי הספר. באותה התקופה גם נולד בח. האי ערב הרומאן העממי של ענתר ובאזור המפרץ הפרסי נוצרו סיפורי יורדי הים של סינבאד ששולבו אח"כ בקובץ "אלף לילה ולילה".
ספרות הניאו-פרסית – תחייתה החלה במאה העשירית. יורשת הפרסית העתיקה שהתעשרה ממילים שאולות מערבית. נכתבה בכתב ערבית עליו נוספו סימנים נוספים.
עתה הלשון הערבית נשארה לשון המדעים ההגות והדת אך ספרות יפה נכתבה בפרסית חדשה.
מגמת היצירות הגדולות הייתה להחיות ולהאדיר את העבר ההיסטורי אגדי של הפרסים. באותה התק' הופיעה גגם פרוזה פרסית חדשה. תחילה תורגמה מערבית – דוגמת ספר ההיסטוריה של אלטברי. ובסוף המאה העשירית הופיעו גם חיבורים היסטוריים וגיאוגרפיים.

תנועות המחשבה בתחומי המדע הדת והפילוסופיה היו מגוונות לפי האזורים השונים של עולם האסלאם. הענף העוסק במחשבה הוא הפילוסופיה .
היה קשה להבחין בהבדל בין סוגי השאלות שבהן עסקו הפילוסופים לבעיות בהן עסקו העלמאא. ההבדל היה בנקודת המוצא. העלמא התבססו על כתבי הקודש המסורתיים של דת האסלאם והפילוסופים ביססו את ויכוחיהם ופרשנותם על כתביהם של הוגי דעות לא מסלמים ולכן נחשבו לנציגי המדע החילוני.
שלושה פילוסופיים חשובים : כנדי, פאראבי ואבן סינא.
אלכינדי- ערבי בן עיראק מת ב870 .
אלפאראבי – ממוצא תורכי פעל בעיקר בחצרו של סיף אלדולה בחלב שבסוריה, מת 950
אאבן סינא – איראני 980 – 1037 . התפרסם כרופא וחוקר רפואה וכפילוסוף. הוא השלים את תורת הפלספה הערבית והיה מורה דרך במחשבה הפילוסופית לדורות של המסלמים במזרח ולבני אירופה במערב.
הבעיות שעהמן התמודדו באו להם בירושה מאריסטו, אפלטון ומפרשיהם הניאו-פלאטוניים.
יש להדגיש כי בתקופה זו השתלבו גם היהודים שבעולם האסלאם שהיו רחוקים מעולמה של הפילוסופיה ההלניסטית- בפיתוחה של ההגות הערבית שקמה מתוך איחוד ההתעסקות ב"כלאם" (תיאולוגיה" ובפלספה. בתחום זה תרמו הוגי דעות יהודיים תרומה מקורית.
שיתוה"פ בין הדתות השונות שחיו בעולם האסלאם ניכר עוד יותר בתחום המדעים והרפואה. כאן פעלו בצד המלומדים המסלמים גם יהודים נוצרים חראנים וקצת ממאמיני דת זרקושטרה.

המדעים:
אנשי המדע עסקו גם בפלספה וגם במדע ללא הבדל ביניהם. חשיבותו ההיסטורית של המדע הערבי הייתה בעיקר בכך שהוא קיבל ושימר את מסורת המדע של ימי הקדם הקלאסיים, באופן שאיפשר אח"כ למערב האירופאי לקבל מסורת זו מהערבים לחדשה ולפתחה. המדע הערבי הצטיין באוירת התלהבות אינטלקטואלית שכמוה לא היה כמעט בשום תקופה אחרת בתולדותיו.
לרשות אנשי המדע עמדה קשת רחבה של ידיעות בתחומים שונים, שכן היו בה מורשת הלניסטית שלה נתווספה מורשת תרבויות המזרח וכל החומר תורגם לערבית והיה זמין לכל אנשי המדע בלשון התרבות האחידה.
המדע הערבי היה חי וחיוני חלק בלתי נפרד מהווי חיי עמי האסלאם .

מתמטיקה:
אחד מענפי המדע שהתפתחו והיו פעילים במיוחד. המערב קיבל מהערבים את השיטה העשרונית, את מערכת הספרות שנקראות "ערביות" (למרות שהן למעשה הודיות) ואת האפס. כמו כן פיתחו הערבים את האלגברה והניחו את היסוד לטריגונומטריה.
הערבים אף שיכללו מושגים בתחום האסטרונומיה, השלימו את רשימת הכוכבים של היוונים וחקרו אותם.

מדעי הטבע:
אנשי המדע הערבי המשיכו את מאמצי קודמיהם.
בנוסף התפתח מדע הכימיה. האלכימאים עסקו ללא ליאות בניסויים של הרכבות וצירופים וזיקוקים וכיו"ב וכך גילו תרכובות וחומרים חדשים. הם שיכללו את קביעת המשקל הסגולי של חומרים שונים, ופתחו את המאזניים למדידת משקלים זעירים. וגם מכשירים נוספים. דוגמת מכשיר הזיקוק שעבר גם לאירופה ונקרא עד היום alambic. האלכימיה התבססה על כתבי הסוד של הקדמונים , אך אנשי המדע הערבים חקרו אותם ופיתחו את תורותיהם. הם שאפו לשמור בסוד את תורותיהם והשתמשו בשפה מקצועית .
גדול האלכימאים הערבים היה ג'אבר אבן חיאן חי במחצית השניה של המאה השמינית. תהילתו פשטה למרחוק וכל האלכימאים שבאירופה הסתמכו על תורותיו .

ביולוגיה:
הושגה התקדמות בתחם הביולוגיה והזיאולוגיה , הבטוניקה וצמחי הרפואה הרוקחות והחקלאות.

רפואה:
היה מקצוע בינעדתי, אנשי הרפואה המסלמים הרחיבו והשלימו את מחקרי היפוקראטס וגאלינוס ותיקנו את טעויותיהם, בזכות נסיונם המעשי בבתי החולים שהוקמו בכל ארצות האסלאם.
התקדמות מיוחדת הושגה בתחום רפואת העיניים.

גיאוגרפיה:
את הגיאוגרפיה קיבלו הערבים מן היונים . הגיאוגרפיה הערבית כללה את מדע הקוסמוגרפיה לפי המסורת הקלאסית, ועניינים מעשיים מאוד כמו תיאורי דרכים ונתיבי מסחר. כללה מחקרים על זהות מקומות שנזכרו בקראן או בשירה העתיקה
לספרות הגיאוגרפית שייכם שני סוגי כתבים נוספים: הפרקים הגיאוגרפים שבהם תיאורי מסע ותולדות העיר ,

הסטורגרפיה – תאריח':
החלה להתפתח במאה העשירית מגוונת.
הסופרים הראשונים היו ת'אבת אבן סנאן, אבו אסחאק אל זבי, הלאל אלצאבי – הסטור גרפיים רשמיים של הח'ליפים ויורשיהם היו הכתאב- פקידים בכירים. והם פעלו על יסוד המסורת והשקפת העולם של מעמד מוגדר זה. הם שאבו מידע ממסמכים שבארכיונים הרשמיים וענייני המנהל והממשל תפסו בכתביהם מקום נכבד. התמונה הכוללת המצטיירת מעידה על פעילות אינטלקטואלית נמרצת : ספרי זכרונות -של החצרן אל-צוף ואו של הקאצ'י תנוח'י מבגדאד
יש ספרים על תולדות שושלות : ספרו של אלמוסביחי על הח'ליפים הפאטמים הראשונים במצרים ועוד .
נתחברו גם אוספי ביוגרפיות לפי ערים ואו מקצועות. ספרי הסטורים ודת כמו ספרו של יחיא אבן סעיד ששילב בספרו את תולדות המסלמים בעיראק, בסוריה ובמצרים עם תולדות הביזנטים עד לחבל הבלקנים.

האמנות:
אמנות האסלאם הייתה טבועה בחותם אישי מיוחד משלה, שראה תקופות שונות וגם שאילה מעמים אחרים שקדמו לאסלאם.
האמנים המסלמים לא עסקו בפיסול בגלל האיסור באסלאם (האיראנים לא הכירו באיסור של תיאורי אדם וחי ) אך פיתחו את הגילוף והחריטה .
תיאורי אדם וחי היו אסורים במסגד ובמבנים דתיים. לכן חיפשו האדריכלים והאמנים ביטויים מופשטים ליצירות הקישוט ביחוד תשליבים צהחיים וגיאומטריים (ערבסקות) וכך גם פתחו את השימוש האמנותי של צורות הכתב.
בימי בית אומיה המשיכו המסלמים לעשות פסיפסים . עמי האסלאם פיתחו את הטכניקות של אריחי פאיאנס צבבעונים ומזוגגים באיראן ובמצרים, והעניקו לבניינים האסלאמיים השתקפות של אור וצבע
אמנות השיבוץ בשנהב – ענף ייחודי של אמנות האסלאם. כך קושטו גם ארגזים שולחנות ושרפרפים מיוחדים לקראאן .פותחה גם אומנות הריקוע בנחושת, ברונזה ופליז, תעשיית זכוכית ובדולח.

תעשיית הבדים:
תעשיית הבדים והאריגים שהמסלמים ירשו מקודמיהם - ביזנטיון ופרס.
הבדים שימשו לצרכי הלבשה להשלמת ריהוט.

5. ח'ליפים מדגימים:
א. אלמאמון חוברת לתלמיד, ג', 123-112

5א אלמאמון – פטרון המדעים
אלמאמון היה ח'ליפה משושלת בית עבאס ששלט בין השנים 833-813. הוא נחשב לאחד השליטים העבאסים המצליחים ורבי במעש. היה שוחר חכמה ודעת והתמסר לענייני ספרות ומדע. בימיו ניבנה הבסיס לטיפוח והתפתחות החשיבה, ההשכלה והתרבות.
עם עלייתו לשלטון היה עליו לדכא שורת מרידות שיעיות שסיכנו את שלטונו.
רק ב 819 קבע את מקום מושבו בבירה העבאסית בגדאד.
אלמאמון הקים בבגדאד מעין אקדמיה למדעים – בית אלחכמה – והביא לתרגום לערבית עבודות מדעיות מתחומים שונים (מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה ופילוסופיה) ומשפות שונות (יוונית, קופטית, פרסית ועוד). התפתחות תחום המדעים שראשיתו ב"מפעל התרגומים" של אלמאמון הפך את התקופה ל"תור זהב" תרבותי ואינטלקטואלי של האסלאם. בהיותו נוטה לרציונליזם ולחכמת המחקר, בחר אלמאמון בזרם הדתי של המעתזלה והפך אותו לזרם האסלאמי הרשמי של המדינה. צורת פרשנות זו ("אסכולה" הלכתית) טוענת כי יש לדון בעיקרי האמונה ולברר אותם עד תום על פי ההיגיון והשכל הישר בלבד. כל אופן פרשנות אחר, המתבסס גם על מרכיבים של "אמונה עיוורת" היה פסול מעיקרו.
אחד ההישגים הגדולים של אלמאמון היה טיפוח "התרבות האמצעית": בראשיתו, היה האסלאם נוח לקלוט השפעות זרות ולא ראה בהן פגיעה בדת. הסקרנות האינטלקטואלית הניעה את חכמי האסלאם לחפש אחר שורשיהן ועקבותיהן של המורשת התרבותית ההלינסטית ושל המורשת התרבותית המזרחית (הודו וסין). הם סברו שיש ערך ותוקף למסורות ולאמונות הללו בהיותן בסיס מורשתי גם לאסלאם, גם אם קדמו להתגלות של הנביא מחמד. כיבושי הערבים לא קטעו את הרצף המסורתי הזה ואף נתנו לו להמשך. הערבים הושפעו עמוקות מהתרבות ההלניסטית, למשל, אימצו אותה ופיתחו אותה. הארצות בעלות המורשת ההלניסטית שכבשו היו אלה מהן החלו הערבים את לימוד המדעים. הערבים המסלמים לא ידעו יוונית או שפות מזרחיות ולכן לא תרגמו את החומרים בעצמם (מטבע הדברים רוב התרגומים הם מיוונית). הם נעזרו במתרגמים סורים, קופטים, נוצרים ויהודים, ואספו כך את כל החיבורים המדעיים ההלניסטיים בתחומי מדע שונים: מתמטיקה, מדעי הטבע, מכניקה, פיזיקה, אסטרונומיה, כלכלה, אופטיקה, בוטניקה, רפואה, זואולוגיה, ארכיטקטורה, פילוסופיה, תיאולוגיה ועוד.
"התרבות האמצעית" קרויה כך מכמה סיבות:
* בשל ניסיונה לשלב בין התרבויות השונות תוך מציאת המכנה המשותף ביניהן. בין הודו וסין ובין אירופה, דבר שהדגיש את המיזוג בין תרבויות ובין יבשות. למעשה אז נוצר לראשונה קשר תרבותי בין העולמות השונים כל כך.
* בשל מיקומה הגיאוגרפי של בגדאד (מרכז הלימוד) בין היבשות ובין העולמות.
* בשל אופייה המשלב בין תרבויות דתיות (נוצריות ומסלמיות) ותרבויות חילוניות (רומיות ויווניות). הדבר הדגיש במיוחד את האופי הנוצרי של אירופה בימי הביניים ואת תפקיד הכנסייה בה.
* בשל מימד הזמן – היא התקיימה בין ימי העולם העתיק לבין תקופה חדשה וחדשנית תוך גישור על פערים בין תרבויות שהתפתחו אחרת בעולם העתיק. תקופה זו כונתה גם "הרנסנס הערבי של המאה ה-12".
התפתחות חשובה בתקופה זו היא זו של החשיבה הפילוסופית והתיאולוגיה באסלאם. בנושאים אלה היה האסלאם בראשית דרכו (בניגוד לתחומים אלה בעולם הנוצרי שהיו מפותחים מאד) והחלו להתעורר בו ויכוחים בין הוגים שונים על עיקרי האמונה ודרכי יישומה. שאלות שעלו לדיון היו כאלה שעסקו ביחסים בין אדם לאל, מידת הבחירה החופשית הנתונה לאדם המאמין, שאלת גורל וגזרה קדומה ועוד. ויכוחים אלה התנהלו בסיוע הדיאלקטיקה ("תורת הויכוח") היוונית ובסיוע מדע הלוגיקה ("תורת ההיגיון"). אלה התפתחו מאד בימיו של אלמאמון וקיבלו חיזוק וסיוע מזרם המעתזלה.
גורם משני להתפתחות המדעים היה התפתחות חברתית באימפריה המסלמית: צמח בה מעמד חברתי חדש, מעמד המתרגמים והאינטלקטואלים, מפיצי התרבות ההלניסטית בתחומיה השונים. מעמד זה היווה את המעמד הבינוני של המאות 9-12 באימפריה המסלמית, בהיותו בעל אמצעים, פנאי ושאיפה לרכוש ידע.
אלמאמון נפטר ממחלה בשנת 833 והוריש את הח'ליפות לבנו.

ב. הארון אלראשיד
חוברת לתלמיד, הרחבה ג',427-422

5ב. הארון אלרשיד 786- 809
עלה על כס הח'ליפות ב 786 (170 להג'רה) והיה מהח'ליפים המעולים – צח לשון, מלומד ונדיב ביותר. יש אומרם כי נהג לקיים את החג' ברגל.
הארון אהב שירה ומשוררים ונטה אל אנשי הספרות וההלכה. שנא ויכוחים תיאולוגיים אך חיבב שירי שבח במיוחד אם יצאו מפי משורר צח לשון. שלטונו של הארון הצטיין בגדולה , פאר וחסד. היה פרוש על ממלכה רחבת ידיים ומיסים הועלו אליו מרוב חלקי העולם. התאספו בחצרו חכמי הלכה, משוררים, קוראי קוראן , שופטים, פקידים , חברים למשתה וזמרים רבים . כולם זכו ליחס טוב ולמעמד נכבד.
ימי שלטונו של אלרשיד נחשבים כשנות השיא של האימפריה העבאסית שהגיעה בהם לפיסגת חשיבותה, עושרה, כוחה וזוהרה. הגבולות יוצבו ושקטו , האוצר התמלא ועושר אגדי הציף את בגדאד. הדים מתקופה זן אנו מוצאים בסיפורי "אלף לילה ולילה".
ואולם אלרשיד היה גם איש מעשה. ע"ס מקורות מערביים קשר קשרים עם קרל הגדול , השליט המערבי הפרנקי החזק על יסוד אינטרסים זהים שהיו להם: יריבותם המשותפת לביזנץ ולשליטי בית אומיה בספרד. הם החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות. קרל השיג מהארון זכויות עלייה לרגל למקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל , הארון השיג זכויות סחר בנמלי הים התיכון.
בנוסף גם אלרשיד המשיך גם במסעות הפשיטה שהחל בהם טרם נעשה ח'ליף, נגד הביזנטים.
האימפריה העבאסית הצטיינה גם בסדרי האדמיניסטרציה המסועפת בארגונו של צבא גדול, בפיתוח החקלאות, מסחר והמלאכות , בגיבוש שלטון דתי חזק ובדיכוי כיתות סוטות ו"אהל אלד'ימה". היה עריץ מזרחי טיפוסי אשר חי חייי הוללות ופאר אך גם טיפח ספרות ואמנות בחצרו וניסה לאחד עם ההוללות גם נאמנות דתית. בניהול המדינה נעזר אלרשיד במיוחד בוזירים מבית ברמכ, אך עם סילוקם של הברמכם מתפקידיהם ומותו של הארון לאחר מכן, החלה ירידת האימפריה ונוצר בה תהליך של התפוררות מדינית, שהלך וגבר במרוצת השנים. האימפריה העבאסית לא שבה לעולם להיות מה שהייתה בתקופתו.

פרק שלישי - התפתחות דת האסלאם

פרק שלישי: התפתחות דת האסלאם
עיקרי האסלאם – אמונה ופולחן: הקראאן, החדית', מצוות היסוד, הג'האד שפר,ג'-ד' 54-29

1. משמעות המונח קראאן, קראאן מלשון הקראה:
הספר הקדוש לכל המסלמים בעולם. המסלמים מעריצים את הקוראאן כי הוא נחשב דברי אלוהים חיים לנביא, שהורדו אליו כקטעים קטעים
באופן ישיר ע"י אללה.
הקראאן מודפס בערבית כי זוהי השפה שבה ניתנו ההתגלויות וגם אצל עמים שאינם דוברים ערבית יופיע תרגום לצידו של המקור הערבי.
בעיני המאמינים הקראאן אינו מעשה ידי אדם, אלא עותק מן הקראאן השמיימי שהתקיים עוד לפני בריאת העולם. הוא יצירה אלוהית ובלתי ניתן לחיקוי ולתרגום.
אעג'אז אלקראאן= יחודיותו של הקראאן היא פלא שאין שני לו ואפילו י"א באסלאם האורתודוקסי כי הקראאן נצחי כמו האל עצמו(ע'יר מח'לוק).
הקראאן הוא הספר הקדוש לאסלאם. הוא הספר המושלם ביותר מבחינת תוכן, לשון וסגנון ולא ניתן לחקות אותו.

2. מבנה הקראאן:
הקוראאן מורכב מ- 114 פרקים. כל פרק נקרא "סורה" . כל סורה מתחלקת לפסוקים וכל פסוק נקרא "איה" (איאת) שפירושו - אות, מופת.
הסורה הראשונה היא סורת אלפאתיחה" (הפתיחה), בת 7 פסוקים ומשמשת לתפילה. מ- 5 התפילות של המסלמי.
אחריה מסודרות הסורות לפי אורכן מהארוכה ביותר שכוללת 286 איאת (פסוקים) ועד הקצרות הכוללות 5-6 איאת.
הסורות גם מחולקות לסורות מתקופת מכה ולסורות מתקופת אלמדינה.
כל סורה פותחת במשפט שאומר אם היא מתקופת מכה או מדינה, ואחרי משפט זה כתוב "בסמי אללה אלרחמן אלרחים"=בשם האלוהים הרחמן.

3. העלאת הקראאן על הכתב ועריכתו:
ההתגלות ירדה למחמד חלקים חלקים . הוא הכתיב כל חלק למזכירו. עשרות שנים נשמר הקראאן בע"פ
אך באמצע המאה ה 7 הוחלט להעלותו על הכתב.
כל הנבואות נשמרו בדרך שהייתה מקובלת באותו הזמן – האנשים זכרו את הנבואות בע"פ ומסרו אותן מפה לאוזן אך מותם של רבים מהם עלול לסכן את העברתו של הקראאן במדויק ואו שייתכן וחלק מהנבואות יעלמו. י"א כי התבססותו של האסלאם דחפה את ההנהגה לקבוע את הטקסט באופן מוסכם ואחיד וי"א כי השפעת הדתות המונותיאיסטיות האחרות גרמה להחלטה להציג ספר קדוש גם לאסלאם.
הח'ליף השלישי- עת'מאן בן עפאן זימן ועדה שהורכבה ממקורבי מחמד וייפה את כוחם להעלות את ההתגלויות על הכתב. חברי הועדה שמרו על נאמנות מוחלטת למקור האלוהי . כעוזרי הנביא הם הכירו היטב את ההתגלויות והם הסתמכו על קטעים שאספו.
חברי הוועדה קיבצו את המידע לפסוקים ולפרקים וקבעו את סדרם. (לטענת השיעים חברי הועדה השמיטו התגלויות הקשורות בעלי ופגעו בזכויותיו).
מלאכת האיסוף והכתיבה הסתיימה כ- 20 שנה לאחר מות מחמד (651). העורכים השתדלו לא לשנות שום דבר בתוכן הנבואות, אך למרות זאת יש הטוענים, כי בידם הקראאן האמיתי יותר והמלא יותר.
"אלקראאת"= הקריאות
צורות שונות שבהן ניתן לקרוא מילים מסויימות בקראאן , מעיין קרי. הטקט המקורי של הקראאן כלל את האותיות ללא ניקוד וללא ציון ההגאים. בתחילה לא הייתה לכך משמעות כי המאמינים הראשונים ידעו איך לקרוא נכון, אך הדורות הבאים הסתמכו רק על הכתוב לא היו בטוחים בדרך הקריאה.
בזמן העריכה עדיין לא היו קיימים כללי הניקוד של היום ולכן התפתח מאוחר יותר מדע שנקרא "עלם (מדע קריאת הקראאן) שמי שמתמחה בו יודע כיצד לקרוא נכון את הכתוב בקראאן.
במהלך המאה ה- 11 התקבעו 7 אופנים לקריאת המילים השנויות במחלוקת שבטקסט. קריאות אחרות מעבר ל 7 אלו נידחו
[הקוראאן מחולק לחלקים (יחידות) שנקראים "אחזאב" (30 בד"כ)וזה בכדי לחלק את קריאה לפי זמנים קבועים, חגים וטקסים. ]
"אלפואתח" = הפותחות
צירופי אותיות בודדות במופיעות בראש כ – 30 פרקים בקראאן.
איש אינו יודע מה פירושן. הועלו השערות שאלו קיצורי שמותיו של אלוהים או הנביא, או שמות עתיקים של סורות. ההשערה המקובלת ביותר היא שאלו ראשי התיבות של האנשים בעלי החפצים שעליהם נרשמו הסורות בהתחלה (עלים, עצים, חרסים וכו' ) / שאריות של ההתנבאות בע"פ .
אותיות אלה נחשבות קדושות והן משמשות לפעמים לשמות פרטיים כמו: אלם, טה, חם וכו'.
הקראאן עוסק באמונה ובמוסר ויש בו מסיפורי נביאים, תיאורים של יום הדין, של הגיהינום וגן העדן, הצהרות על אחדות האל ועל גדולתו . יש בו תיאור של הפולחן החדש ועקרונות מוסר שונים דוגמת: שחרור עבדים, התנהגות כלפי יתומים ואלמנות.
והוא מסודר וערוך ללא סדר כרונולוגי או רצף אירועים הסטורי.

4. פרשנות הקראאן
הפרנות עוסקת בב"אסבאב אלנזול" = הסיבות לירידה.
פרשנות זו מבחינה בין ההתגלויות שירדו למחמד במכה לבין אלה באלמדינה. הפרשנות מנסה להציג כל סוג כקבוצה נפרדת.

תורה שבע"פ - חדית':
האסלאם בדומה ליהדות הוא דת של מצוות . על המאמינים ללכת בדרכי מחמד המשמש מודל לחיקוי. –סנת אלנבי.
בשל צורך זה – לדעת יותר על הנביא התפתחה באסלאם ההל מהמאה ה-8 ספרות ענפה שתיעדה את אורחותיו של הנביא. אלה הן מסורות המתעדות את שהנביא אמר ועשה או התיר לאחרים לעשות במפורש או במרומז. החדית' הוא תורה שבע"פ שהפכה לכתב. במהלך המאה ה- 9 הוכר החדית' כשני בסמכותו לקראאן. יש בו גם הכוונה אלוהית, לכן נחשב החדית' לבסיס חשוב ביותר להלכה המסלמית.

חדית'ים מהימנים ובלתי מהימנים:
בשל מעמדו הייחודי של הנביא הוא הפך למכשיר לגיטימי בחברה המסלמית. כל מעשה/רעיון שניתן לייחס לו זכה בהכשר , ואפילו חדית'ים סותרים יוחסו לו.
החדית' מבוסס על עדויות של בני דורו של מחמד היכולים להעיד עדות ראשונית על מעשיו. עדויות אלה עברו מדור לדור בע"פ למעלה ממאה שנה עד שהחל תהליך העלאתן על הכתב. גם שרשרת המוסרים (אסנאד) - שהעבירה את התוכן בע"פ תועדה .
במהלך המאה ה- 8 התעורר צורך למיין את החדית'ים ולברור מהם את המהימנים ביותר (צחיח-חסן-צ'עיף)
הבדיקה התמקדה באסנאד ולא במתן (תוכן). כי לנביא היו יכולות התנבאות ולכן אי אפשר להעביר ביקורת על אשר נאמר מפיו. לכן בדקו את שרשרת המסירה . אם אלו נתגלו כאנשים אמינים התקל תוכן המסירה כמהימן והועלה על הכתב בתוך קבצים שהתיימרו לכלול רק חדית'ים כאלה. כך חולקו החדית'ים לקטיגוריות של מהימנות/איכות. הגבוהה ביותר היה חדית' מהימן שאין לפקפק בו , אחריו – חדית'ים חלשים שניתן לפקפק בהם ואח"כ מסורות שישי לדחות כליל.
כך התפתח "מדע המוסרים"- מומחים אספו מידע על הקשור במוסרים הרבים: מתי נולדו והיכן ומתי נפטרו, אצל מי למדו ואת מי לימדו מה היה אופיים , האם נחשבו לאנשים בריאים בנפשם וכיו"ב.
הדיון באופי המוסרים ובנאמנותם היה דרוש כדי לקבוע אם ניתן לסמוך על שיקול דעתם ועל מהימנותם.
בעולם הסוני התקבלה קב' של 6 קבצי חדית' כמהימנים ביותר. שניים מהם נחשבים לחשובים –
האוספים של מחמד בן אסמעאיל אלבח'ארי , נפטר ב 870 , ומוסלם בן אלחג'אג' נפטר 875 .

מצוות היסוד לאורך ההיסטוריה המסלמית
מצוות היסוד באסלאם: עדות, תפילה, צדקה, צום, עלייה לרגל

1. העדות (שהאדה):
זוהי הצהרת אמונה באל ובשליחו שכל מוסלמי חייב להעיד . . היא מורכבת משני חלקים המופיעים בקראאן בנפרד וחוברו לעיקר אמונה אחד:
"אין אלוהים מבלעדי אללה" ו – "מחמד הוא שליחו של אללה"
זוהי נוסחה המסכמת את מאפייני האמונה המסלמית: ייחוד האל ושליחות מחמד. הצהרת האמונה מניחה את הבסיס לכל היתר, ומשמשת נוסחת ההתאסלמות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מן הקריאה לתפילה ומן התפילה עצמה.

2. הצאלה – תפילה:
את מצוות התפילה יש לקיים 5 פעמים ביום- צהרים, מנחה, ערבית, לילה ושחרית
מצווה זו היא חלק חשוב בסיפור העלייה לשמים לש מחמד שם קיבל את התפילה. המסורת מדגישה שהמסלמים קיבלו על עצמם להתפלל 5 פעמים ביום לעומת היהודים -3 פעמים, .
לכל תפילה קודמת ההיטהרות במים/חול. המואזין קורא לתפילה, ומכריז על תחילת מועד התפילה ועלהמאמין להתפלל במועד זה . המסלמי יכול להתפלל בכל מקום ואינו חייב לעשות זאת בציבור או בבית תפילה ממוסד. יש מס' תפילות שיש לומר בציבור דוגמת תפילת הצהרים של יום הששי.
התפילה במסגד נושאת מטענים פוליטיים וחברתיים החורגים מן האקט הפולחני של תהילה לאל.
דרשת יום הששי – ח'טבה – עוסקת בענייני מוסר ואמונה כלליים אך לעיתים תוכנה מתקשר לעניינים פוליטיים שעל סדר היום. למשל- נהוג להזכיר את שם השליט ואם לא הוזכר משמע הכרזת מרד.
המסגד הוא מבנה ריק כמעט לגמרי. יש בו מנבר , במה מוגבהת לדרשן העשויה מעץ/אבן.
בקיר הפונה למכה יש גומחה בקיר "מחראב"- המסמנת את כיוון התפילה (קבלה). בשל חשיבותה היא מעוטרת וכך בולטת משאר קירות המבנה.

3. צדקה (זכאת):
הזכאת הוא המס היחידי המוטל על המוסלמים המוזכר בקראאן. הוא מס חובה המוטל על המסלמים ונגבה באופן ממוסד ע"י פקיד ממונה של המדינה. מטרת מס זה, כפי שהיא מופיעה בקוראאן: החברה המסלמית מכירה במציאות של הבדלים כלכליים וחברתיים ובו בזמן קוראת לסולידריות חברתית ולמוסר בסיסי. הקוראאן מעודד את מתן הזכאת בכך שלנותן מובטח שיפור עצמי מבחינה רוחנית וכלכלית. פס' 39 בסורה 9 ההצהרה: " כל זכאת אשר תיתנו בבקשכם לחלות את פני אלוהים – העושים כך ירוויחו כפליים".
לציין כי מנגנון הרווחה העיקרי בעולם האסלאם הוא מתן תרומה אישית וולונטרית. המוסד העיקרי העוסק בצדקה הוא ההקדש (וקפ) מוסד שחוקיו פותחו בידי אנשי הלכה במאות 8-9 . משמעות וקפ=הגבלה או הפסקה. מדובר בהוצאת רכוש מבעלות פרטית וניצולו למטרות שונות. הקדש יכול להיות לטובת הכלל (גמ"ח או הקמת מוסדות ציבור ואחזקתם השוטפת) או לטובת אדם /משפחה . ניתן להקדיש רק נכס פרטי הנמצא בבעלות מלאה של המקדיש- רכוש פרטי , והרכוש אמור להניב פרי ולא הקרן תסתיים ותתבטל נצחיות הוקפ (לכן עקרונית לא ניתן להקדיש כסף כי הריבית אסורה).

4. הצום (صَوْم):
באסלאם מוקדש לצום חודש שלם, חודש הרמדאן החודש התשיעי בלוח השנה המסלמי. בשל התזוזה בלוח השנה הוא יכול לחול בכל אחת מן העונות. צום הרמדאן הוא תקופה של היטהרות והתעלות רוחנית. בתחילה נמשך הצום מס' ימים, אולם בסופו של דבר קבע מחמד כי שי לצום לאורך כל החודש. הצום נמשך מעלות החמה ועד שקיעתה. עם שקיעת החמה המסלמים רשאים לאכול. איסורים אחרים של תקופת הצום, לשל הימנעות מיחסי אישות , תקפים גם בלילה.
שני אירועים בעלי חשיבות דתית הקשורים ברמדאן:
לילת אלקדר =ליל הגורל. הלילה שבו לפי המסורת המסלמית , החלה סדרת התגלויות למחמד. נהוג לציינו ב 27 בחודש.
חג שבירת הצום – עיד אלפטר – החג הקטן - בתום הצום חוגגים המסלמים את חג הפסקת הצום ביום הראשון בחודש העשירי – שואל.
בלוח השנה המסלמי יש שני חגים בלבד: עיד אלפטר =חג הפסקת הצום הוא החג הקטן, והחג הגדול – עיד אלאדח'א- חג הקרבן בתום העלייה לרגל.

5. העלייה לרגל למכה , חג':
את החג' חייב כל מסלמי לקיים לפחות פעם אחת בחייו. טקסי העלייה לרגל מובילים את המאמין במסלול קבוע מתחנה לתחנה במכה ובסביבותיה. שיאו של המסלול הוא הכעבה, הנמצאת במרכז המסגד הקדוש במכה. לאחר 4 ימי טקסים, מתחיל חג הקרבן. החג החשוב בלוח השנה המסלמי, הנמשך 4 ימים.
העליה לרגל למכה הייתה נהוגה בח.האי ערב עוד לפני הופעת האסלאם. הכעבה עצמה ואתרים הקשורים בה היו חלק בלתי נפרד מהפולחין האלילי שמרכזו מכה. , האזור הוכרז כמקום מקודש שאסור לשפוך בו דם. נאסרה מלחמה במהלך העלייה לרגל. בני משפחת הנביא שמרו את מפתחות הכעבה וסיפקו את צרכי העולים לרגל.
מי שעולה לרגל בתאריך אחר אין הביקור נחשב לקיום את מצוות החג', אלא עומרה= עליה לרגל קטנה, ביקור. ונחשבת מצוות רשות.
מחמד לא כפר בקדושת האתרים המקודשים לאלילים אלא נתן להם משמעות חדשה שונה מקודמתה. הוא הגדיר את הדברים מחדש כדי לאסלם את המנהגים הג'אהלים- למשל - שינה את מועדי הטקסים.
החל המהמאה ה 7 איבדו מכה ומדינה מחשיבותן המדינית כמרכז פוליטי. השליטים העבירו את מקום מושבם מחוץ לחצי האי ערב אך מכה שמרה על מעמדה המיוחד.
השליטה במקומות הקדושים במכה ובאלמדינה מעניקה לבעליה יוקרה רבה בתחרות הפנימית בין שליטים בעולם האסלאם.

מלחמת קודש – ג'האד:
קיימת מסורות מסלמיות הקושרות את מצוות החג' למצוות הג'האד.
ג'האד=מאמץ. בקראאן נקשר מונח זה למלחמה בעבור אללה. מסורות מסויימות מרמזות על קירבה ותחרות בין מצוות הג'האד בחג'.
שתיהן כרוכות במסע ובסכנה אבל המאמץ אינו חייב להיות בהקשר צבאי. הוא יכול להיות גם בהקשר רוחני. עם זאת הג'האד נתפס כתק' רבות כמלחמה בכופרים להרחבת גבולות האסלאם והשלטת דרכו.
מלחמת הג'האד מבטאת את תפיסת האסלאם כאמונה וכשלטון אוניברסאליים האמורים להקיףך את העולם כולו. השימוש בכוח למטרה זו הוא לגיטימי והנופלים במלחמה זו – שהידים , נחשבים למרטירים שייהנו מזכויות רבות בעולם הבא.
מלחמת הג'האד היא רק אמצעי ולא מטרה. השאיפה לשלטון עולמי באה מתספיה שלפיה יש לסבול את נוכחות בני הדתות המונותיאיסטיות –יהודים ונוצרים בניגוד לג'האד נגד עובדי אלילים ומוסלמים שכפרו.

ציות לשלטון- טאעה – נחשבת למצוות רשות שהופיעה כצורך פוליטי של השליטים במאות 7-8 .

חייים של קיום מצוות:
כשמחמד פנה לשבטים בדרישה להתאסלם מופיעות במכתביו רק שתי צוות – תפילה וצדקה. גם בקראאן מופיעות שתיהן כמה פעמים כצמד ללא התייחסות למוות הנוספות.
נראה שקביעת חמש מצוות היסוד נעשתה בתקופה שלאחר חתימת הקוראאן.
מצוות היסוד הן לב ליבה של דת האסלאם אך אינן המצוות היחידות שעל המאמין לקיים . דת האסלאם היא דת הלכה המארגנת את כל חיי המאמין. גם ליהדות הייתה השפעה על ראיית חיי המאמין כמודרכים כולם ע"י מצוות עשה ולא תעשה. המסלמים מכירים במקורן היהודי של המצוות המסלמיות אך המסורת המסלמית רואה עצמה משפרת ומתקנת.

ההלכה, אסכולות ההלכה, יחס האסלאם לדתות אחרות, מעמד האישה באסלאם שפר,ה+ ו',67-55, 78-68
דת הלכה:

דת האסלאם היא דת הלכה. המסלמי נדרש לחיות את חיי היומיום על פי מצוות הדת ואינו יכול להסתפק באמונה שבלב. פוסקי ההלכה יצרו היררכיה בת 5 דרגות לכל מעשה שאדם עושה – מה שבגדר חובה לבין מה שאסור בתכלית האיסור. עשיית מעשים אסורים היא חטא חמור ועצם ההימנעות מהם מתוגמלת ע"י האל.
דרגות חובה וחומרה פחותות – המעשים הרצויים שאדם מקבל שכר על עשייתם אך אינו נענש אם לא ביצעם.
מעשים בלתי רצויים – שלא נאסרו מפורשות אך מוטב להימנע מהם.
מעשים נייטרליים – שאינם מעלים ואינם מורידים.
"שריעה "= הדרך המובילה אל המים – דרך המלך. מושג המזכיר את ההלכה היהודית, שריעה היא החוק הדתי. השריעה כוללת את כלל המצוות , החוקים והתקנות השולטים בחיי המסלמי המאמין ומובילים אותו לגאולה בעולם הבא.
"פִקה" – מדע ההלכה כגוף ידע וכמקצוע. מונח במשמעות של "הבנה וידע" שהתייחס לכל ענפי הידע הדתי. משך הזמן הפך המונח לסוג מסויים של גוף ידע דתי: הידע ההלכתי והמשפטי. ידע משפטי באסלאם חובק את כל תחומי המשפט: דתי אזרחי ופלילי.
" פקיה" – איש הדת המתמחה בהלכה המסלמית.

שורשי החוק:
אצול אלפקה أصول الفِقه - שורשי החוק – המקורות להלכה והעקרונות על פיהם נקבע החוק המסלמי. הכוונה למקורות המשפט ולמתודולוגיה של הסקת המסקנות המשפטית.
האסלאם מכיר מס' מקורות לגזירת דרכי הלכה: קראאן, סונה , אג'מאע, אנלוגיה/היקש.
הקוראן מקור ראשוני ואחריו אורח חיי הנביא-סונה .
אגמאע – הסכמת הכלל – הסכמת כלל המאמינים לדברים –בשתיקה או באמירה, עקרון שקיבל הכשר בחדית' שבו קבע הנביא כי אומתו לא תסכים על דבר שהוא בגר טעות ,נזק או חטא . אך רבים אנשי ההלכה התיסו לעיקרון האג'מאע באופן אליטיסטי והחילו אותו רק על אנשים שהחשיבו את דעותיהם, דוגמת אנשי דת, או אנשי אלמדינה בדורות הראשונים.
שתיית הקפה היא דוגמה להיתר שניתן ע"י האג'מאע.
אנלוגיה/היקש – קיאס – לפי עיקרון זה ניתן ליישם את ההלכות בקראאן ובסונה במצבים שאינם מצויינים במפורש במקורות אך נתפסים כדומים במהותם. שיטה זו הגבילה שיטה משפטית אחרת שהייתה קיימת – התבססות על דעתו או הבנתו של איש ההלכה.
בראשית המאה ה- 9 נקבעה ההיררכיה המחייבת של מקורות המשפט.
שיקול דעת הפקיה הוגבל שוב אינו יכול לפעול עפ"י שיקול דעתו אלא להסתמך על תקדימים משפטיים, כך שעיקרון ההיקש הוא בבחינת מוצא אחרון ומותר להשתמש בו רק לאחר מיצוי הדרכים האחרות. השלב הבא לאחר שמוצו דרכי אוצל אלפקה – השתמשו בנוהג המקומי. הוא לא קיבל הכרה רשמית כדרך מחייבת לגזירת הלכה, כי לא מקובל שנוהג יבטל טקסט כתוב (=קראן/חדית'/סונה) . אלא שבפועל הנוהג המקומי שימש מקור השראה להלכות רבות.
דרכים אחרות לגזור הלכה באמצעות עקרונות דומות למנהג, לא הוכרו באופן רשמי באצול אלפקה, אך בשונה ממנו- התקבלו לפחות בחלק מהאסכולות. מדובר בשיקולים לטובת הקהילה مُصلحة או צרכי הקהילה (דרורה) . שיטות אלה היו קשורות בעיקרון הרצון להקל על הפרט ועל הקהילה. עיקרון שנשען על כמה פס' בקראאן שלפיהם זהו רצון האל. הוא גם קיבל חיזוק במסורות רבות הקשורות בחכמי הלכה מוקדמים, שניסחו את עיקרון הנטיה לצד ההיתר כי זה השורש.
מספר ההלכות המבוססות בפועל על מנהגים היה כה רב שעד כדי כך שמהמאה ה- 13 התקבל עיקרון זה כדבר מרכזי בתיאוריה המשפטית.
במהלך המאה ה- 16 הנוהג קיבל מעמד רשמי, גם אצל החנפים –המתנגדים לשעבר. עתה הופיע הנוהג המקומי כפרק נפרד בספרי המשפט. כך התמתנה המתיחות בין שני הצדדים – בין התיאוריה המשפטית שדחתה את הנוהג כדרך לגזירת הלכה, לבין הפרקטיקה המשפטית שבפועל העניקה משקל לנוהג המקומי.

התמסדות החוק המוסלמי:
הקהילה המוסלמית העדיפה את הטקסט כבסיס לקביעה משפטית והתרחקה בהדרגה מהתבססות על דעה אישית, אם כי נשאר פתח לשיקול דעת של איש ההלכה.
אצול אלפקה עברו קנוניזציה . מראשית המאה ה- 9 לא היה עוד ניתן להציג דרכי משפט נוספות או לערער על החשיבות היחסית של אלה שכבר נקבעו. במקום זאת , התמקד הדיון המשפטי בפרוע אלפקה (=ענפי החוק) שנועד להגדיר את החוק בכל מקרה ובכל מצב עפ"י הכללים שנקבעו. הפרוע הוא יישום התיאוריה המשפטית במקרים קונקרטיים.
מע' המשפט המסלמית הושפעה ממע' החוק שהיו במזה"ת ערב עליית האסלאם- ההלכה היהודית, החוק הרומי והמשפט השבטי. למשל דיני טהרה וכשרות .

האסכולות המשפטיות:
مذهب (ج) مذاهب – אסכולות.

במאות 8-9 התגבשו באסלאם אסכולות שונות ששיקפו גישות שונות לחוק הדתי. כל אסכולה החלה באזור ג"ג אחר.. איש ההלכה המוכר נחשב לראש האסכולה ותלמידיו כתבו את אשר אמר בע"פ התעמקו בכתוב ופירשוהו. כך הפכו לקב' רעיונית וחברתית. למרות ההבדלים ביניהן ארבעתן נתפסות כדרכים לגיטימיות לפרש את השריעה.
האסכולה החנפית – נקראה ע"ש נעמאן אבו-חניפה, מת 767 . חכם הלכה פרסי שחי בעיראק. אסכולה נפוצה במיוחד באזורים שבהם שלטו בעבר התורכים. זוהי גם האסכולה השולטת בפקיסטאן, בהודו, בסין וברפובליקות של בריה"מ לשעבר.
האסכולה המאלכית – ע"ש מאלכ בן אנס מת 795 חכם הלכה מאלמדינה. האסכולה התפשטה בעיקר במערב האימפריה המסלמית.מרוכזים בעיקר בצפ' אפריקה.
האסכולה השאפעית – מקובלת במהז"ת הערבי במזרח אסיה ובדרומה ע"ש מחמד אדריס אלשאפעי נפטר 820 נולד בח.האי ערב וחי בעיראק ובמצרים.
האסכולה החנבלית – ע"ש אבן חנבל מת 855 שנודע בהתנגדותו לחידושים בלתי רצויים (בדעה) וכן גם להסתמכות חכמי ההלכה על דעה אישית כשיטה משפטית. באסכולה נוצרה בבגדאד אך כיום מרוכזת בעיקר בח. האי ערב, שיטה משפטית הנהוגה בסעודיה.

השתייכות לאסכולה היא עניין של מסורת ואינה בגדר חובה. ניתן לעבור מאסכולה לאסכולה. היו מקרים שאנשים/אזור החליפו מד'הב בגלל כיבושים – לאסכולה של הכובשים (אזור סוריה עבר לשאפעים כמקובל באמפריה העות'מנית)מתוך אינטרסים פוליטיים.
יש שאדם השתייך לאסכולה אחת ופנה לחכם אסכולה אחרת כי הפסיקה האחרת עשויה להיטיב איתו יותר.

אסכולות ההלכה:
בימינו נשארו רק ארבע אסכולות בכל רחבי העולם המסלמי. מייסדי האסכולות הקיימות כיום חיו במאה ה-8 (כלומר חיו לפני שנערכו ספרי החדית' הראשונים. אלו שערכו את ספרי החדית' חיו במאה ה-9).
האסכולות הללו נבדלות ביחסן לשורשי ההלכה : 1) הקוראן 2) הסונה 3) קיאס 4) אג'מאע. אמנם כל האסכולות פונות קודם כל לקוראן כדי לחפש את התשובה. ההבדלים בין האסכולות מופיעים כאשר לא ניתן למצוא חדית' צחיח שיכול לתת את הפתרון – כאן מתפלגות האסכולות שמדגישות את השורשים בצורה אחרת.

להלן 4 האסכולות (הסידור הוא מהאסכולה הנפוצה והשכיחה ביותר אל הקטנה ביותר):
1. אלמַדְ'הַב אלחַנַפִי – על שם אבו חניפה, מולא פרסי מהעיר כופה (מת בשנת 767). אבו חניפה היה חסיד שהתנגד לשלטונות, סירב להתמנות כשופט מטעם השליט (גם מטעם השלטון האומיי וגם מטעם השלטון העבאסי, משום שהחשיב את השלטון למושחת ופסול). בשל התנגדותו למינוי נאסר פעמים אחרות עד שמת בבית הסוהר. [[אומרים שהיה יהודי, ושפגש בכלא את ענן בן דוד, יהודי שגיבש את תנועת הקראים.]]
אסכולה זו פסקה בעיקר על פי 'ראי'. ובזכות זו היא נתפשת כליברלית יותר. את דברי אבו חניפה כתב תלמידו אבו יוסף אלאנצארי, שהיה שופט עליון בבגדאד בימי הארון אלרשיד, והעלה על הכתב את העקרונות והדרכים לניהול האימפריה ברוח האסלאם.
האסכולה החנפית ששמרה על מסורת ההלכה החופשית של עיראק, נפוצה מאוד משום שהשבטים התורכיים שקיבלו עליהם את האסלאם – קיבלו אותו בנוסח אסכולה זו בלבד. על כן, עד היום נפוצה היא בכל הארצות שבהן שלטה או גבלה האימפריה העת'מאנית-תורכית.
מחצית מ"אהל אלסונה" באסלאם הם חנפים.
נחשבת לאסכולה הליברלית ביותר, שהולכת לקראת המאמין, להקל עליו ולהתאים את ההלכה למציאות. זוהי אסכולה שמייצגת את קבוצת אהל אלראי ולכן הם יסתמכו על הקוראן ואח"כ על הסונה – אבל רק על חדית' מסוג צחיח. מכאן הם יפנו ללוגיקה, על ידי הקיאס.
אבו חניפה ותלמידיו התירו לעיתים קרובות לפסוק לפי שיקול דעת רציונלי, במקרה שאין תשובה מפורשת בקוראן או ב"חדית'" המהימן לשאלה הנדונה, אך לא תמיד עשו זאת. למשל :
לפי החנפים - אישה שעוברת ליד מסלמי שמתפלל – מטמאת ופוסלת את תפילתו. אבו חניפה ויורשיו הפעילו הרבה שיקול דעת ולמרות זאת באסכולה זו היחס לאישה הוא יחס שלילי. בתחום הזה אבו חניפה לא היה ליברלי.
מסלמי שהורג לא-מסלמי (אחד מאהל אלד'מה) – דינו דין מוות, בניגוד לשאת האסכולות שמקילות בעניין זה.
האסכולה החנפית מקילה בדברים אחרים – היא מתירה את תרגום הקוראן לשפות זרות לצורכי המאמינים, מכירה בנישואין עם בנות דתות מונותיאיסטיות אחרות, פוטרת חולה מעלייה לרגל.
פסקי ההלכה של האסכולה הם שהיקנו לה את שמה כאסכולה מתונה ומתקדמת מאוד.
כשכבשו התורכים העת'מאנים את האימפריה והתאסלמו - קיבלו על עצמם אסכולה זו. ולכן היא נפוצה בכל השטח שהיה פעם האימפריה העת'מאנית. כך גם במדינת ישראל.

2. אלמַדְ'הַב אלמַאלִכִּי – על שם מאלכ בן אנס, ערבי מהאצולה הערבית מהעיר מדינה (מת ב- 795), שחיבר ספר הלכה וחדית' (הוא ליקט את המסורות שרווחו באזור אלמדינה והחג'אז).
לפי המסורת מאלכ קיבץ את נוהגי מחמד וחבריו במדינה שנקראת "דאר אלסונה"/"דאר אלהג'רה". מאלכ ראה בנוהג זה בתור הסונה המחייבת את כל המסלמים.
במאה ה-8 נטה לשיעת עלי (טען שהח'ליפה האמיתי צריך להיות משושלת עלי ולא מבית עבאס). הוא גם צימצם את עקרון האג'מאע לחכמי אלמדינה שבדורות הראשונים בלבד.
האסכולה שלו ששמרה על מסורת ההלכה השמרנית של החג'אז, נפוצה בזמנה בספרד המסלמית ובצפון אפריקה, שם היא שלטת גם היום.
יחס לשורשים : גם הוא משתמש ב'ראי', אם כי פחות מאבו חניפה. הוא מסתמך על הסונה, אבל הוא בכל זאת לא מסתייג לגמרי מעקרון הראי.
אומר שאפשר לקבל חדית' חסן, וכאשר אין חסן, העדיפו להפעיל שיקול דעת ולא לבדוק בחדית'ים דעיפים. הם מקבלים את האג'מאע, אבל מגבילים אותו – הם מקבלים רק את הפסיקות שנקבעו על ידי חכמי אלמדינה בדורות הראשונים.
במקרה של שיקול דעת, אם אין את השורש הראשון והשנים, הם אפילו מוכנים להשתמש באסתצלאח ובאסתחסאן – פסקי הלכה שנקבעו בדורות הראשונים,
כי זו התקופה שבה התגבש האסלאם ורוח האסלאם היתה שורה באוויר. ככל שהתקרבו לפסיקות שנקבעו בתקופתם – היה חשש מבדעה (חידוש).

3. אלמַדְ'הַב אלשַאפִעִי – על שם מחמד בן אידריס אלשאפעי (מת בשנת 820). מוצאו משבט קריש והוא ישב בחצי האי ערב, אח"כ עבר לבגדאד, ומשם למצרים. אלשאפעי היה אחד מגדולי חכמי המשפט המסלמי והשפעתו ניכרת הרבה בתמורות חשובות בהתפתחות המשפט. מייחסים לו את קביעת עקרון האג'מאע והערף. וכן את קביעת שורשי הפקה. שניים מספריו התפרסמו מאוד : "אלרסאלה" (האיגרת) ו"כתאב אלאם" (ספר היסוד). בספריו הוא עסק בכל הבעיות של הפקה הקדום, בין היתר בשאלות שקשורות לביקורת החדית'.
אלשאפעי נודע בחריפות שכלו וביחסו האנושי בסוגיות משפטיות. גישתו היתה : מכיוון שהוא עוסק בחיי היום-יום פוסק ההלכה צריך להיות אנושי בפסיקותיו.
אלשאפעי נטה ל"אהל אלחדית'", והסתייג מן ה"ראי", כלומר קיבל את החדית' והסונה (אפילו את החדית' הדעיף) ובלבד שלא להפעיל שיקול דעת. עם זאת אלשאפעי נודע ביכולתו לפשר וללכת ב"דרך האמצע", דבר שחיזק את האסכולה שלו.
למרות שהסתייג מה'ראי', הוא ניסה לקבוע גם כללים בהם פונים לקיאס ולאג'מאע.
בשל גישתו הפשרנית, רוב פסקי ההלכה שלו מקובלים על כל האסכולות.
אסכולה זו נפוצה מאוד בכל ארצות הסהר הפורה, חצי האי ערב, המזרח הרחוק, רוסיה ומזרח אפריקה.

4. אלמַדְ'הַב אלחַנְבַּלִי – על שם אחמד בן חנבל (מת בשנת 835). היה ערבי יליד בגדאד (עיראק) שהרבה בנסיעות לצורך איסוף החדית'. עסק בחדית' ובתיאולוגיה יותר מאשר בהלכה. אבן חנבל היה קנאי קיצוני בכל דעותיו ונלחם בכל סוג של בדעה (חידוש דתי בלתי רצוי). הוא נלחם בקנאות על דעותיו על ידי הרעלות, רציחות בשם הדת (הוא וחסידיו ראו באלימות מצווה) לשם סילוק המתנגדים מדרכם. הם הפעילו טרור דתי פנאטי כדי לרדוף את הכופרים ולהלחם בחידושים.
הוא נמנה על "אהל אלחדית'" ודרש להבין כל פסוק בקוראן כפשוטו, מילולית וקיבל גם את תארי האל, מידותיו הפיזיות כביכול ותכונותיו כפשוטם. כמו כן התנגד מאוד לרעיון הבחירה החופשית ולכל שיקול דעת רציונלי בעניני הלכה, וצימצם גם את האג'מאע לדורות הראשונים בלבד.
אבן חנבל היה קיצוני בדרישתו שלא להסתמך על 'ראי' ולצורך זה ניסה לאסוף מסורות חדית' רבות ככל האפשר, שיהוו סימוכין לפסקי ההלכה שלו ולדעותיו יש אומרים שמשום כך אסף גם חדית'ים לא מהימנים/מפוקפקים.
בזמן אלמאמון סבל בגלל דעותיו השמרניות הקיצוניות (כידוע נטה אלמאמון למעתזלה - הזרם הרציונליסטי בתאולוגיה המסלמית וניהל "מחנה" – אינקוויזיציה - כדי לבדוק את דעת המתנגדים לה ולדכא אותם). הוא נאסר פעמים אחדות, אך לא שינה את דעותיו.
חסיד גדול לתורתו קם לאסלאם במאה ה- 14 בדמותו של אבן תימיה. שהיה קנאי גדול. אבן תימיה, כמו אבן חנבל, היה ידען מופלג בקוראן ובחדית' וקיצוני בדיעותיו. הוא דרש הבנה מילולית של הכתוב (הוא דרש הסתמכות רק על כתבי הראשונים, כלומר קראאן וחדית'), אמונה בגזירה הקדומה של מעשי האדם על ידי האל ומלחמה בכל בדעה. גם הוא סבל בגלל דיעותיו – הושלך לכלא מספר פעמים במצרים ובסוריה, אבל לא נסוג מדעותיו והמשיך להלחם בכל מי שלא היה נאמן לאידיאל של האסלאם הקדום האמיתי.
ממשיכי דרכו של אבן תמיה (ואבן חנבל) היו תנועת הוואהביה שקמה שקמה במאה ה- 18 בסעודיה.
האסכולה השמרנית ביותר היא האסכולה החנבלית. כך גם יחסה אל שורשי ההלכה :
הם מבינים את פסוקי הקראאן פשוטם כמשמעם ומשתמשים פירוש מילולי ולא פרשנות נסתרת. האסכולה הזו לא מקבלת את הגישה החנפית (הליברלית יותר) לגבי שיקול הדעת. החנבלים יעדיפו בכל מקרה לפנות אל הסונה ויעזרו בפסק ההלכה אפילו בחדית' דעיף מאשר להשתמש בקיאס או באג'מאע. רק במקרים שבהם אין הסבר בסונה או בחדית', הם משתמשים בקיאס ובאג'מאע (אבל גם האג'מאע מוגבל לתקופה של עד 90 שנה ממות מחמד).
הם מאמינים בדטרמיניזם דתי היסטורי : ההיסטוריה האנושית נקבעה על ידי אללה מראש. הכל צפוי אבל הרשות נתונה בידי היחיד לשנות את מצבו האישי. גורלו של עם או קבוצה קבוע מראש אך ניתן לשנות את הגורל האישי של הפרט על ידי כך שהוא הופך למסלמי מאמין. אבן חנבל קיצוני בגישתו בעניין זה ואמר שגם גורלו של האדם נקבע מראש ולא ניתן לשנות את המצב (גישה פסימית פאטליסטית).

האסכולה היתה נפוצה בכל ארצות הסהר הפורה ובפרס במאות הראשונות לאחר מות אבן חנבל, אבל לאחר מכן ירדה מגדולתה. כיום היא מצויה בעיראק, סעודיה, וכן מעט גם במצרים בירושלים העתיקה ובחברון.

כיום כל האסכולות הן שוות ערך בעיני האסלאם. כולן לגיטימיות ומסלמיות, וכולן מנסות לקבוע מהו מסלמי טוב. חילוקי הדיעות שביניהן נוגעים רק לפרטי הדינים, למשל :
כולם מסכימים שאסור ליהודים ולנוצרים להקים בתי תפילה חדשים במרכזים מסלמים, אבל – האם מותר להם מחות לערים ולישובים המסלמיים הגדולים ? שלוש אסכולות אוסרות את הבנייה בכל מקום, אבו חניפה מקל ומתיר הקמת בתי תפילה במרחק קבוע ממרכז יישוב מסלמי (יחס חיובי לאהל אלד'מה)
בדיון האם מותר לאכול בשר סוסים ? השאפיעים מקלים, החנבלים מתירים, אבל החנפים והמאלכים אוסרים זאת.
בניית האסכולות ופסיקות עצמאיות הופסקו באסלאם בסוף המאה העשירית. לאחר מכן המשיכו המסלמים ללכת על פי המסורת. שיטה זו של הליכה בעקבות מסורת הראשונים נקראת 'תקליד'.

אסכולות ההלכה בחיי היום-יום:
הדיון והפסיקה העצמאיים על סמך שורשי ההלכה של הדת – אג'תהאד (השתדלות) – נמשכו באסלאם הסוני עד המאה ה-10 בלבד. מכאן ואילך "ננעלו שערי האג'תהאד" אפילו במסגרת האסכולות ואין דרך לפני חכמי ההלכה אלא ללכת בעקבות פסקי קודמיהם. שיטה זו של הליכה בעקבות מסורת הראשונים נקראת 'תקליד'.

כך נקבע כבר החל משנת 1000 לספירה בערך, כי אסור יותר לפסוק פסקי הלכה חדשים. שערי הפרשנות ננעלו כדי למנוע בדעה (חידושים דתיים בלתי רצויים), וכדי למנוע הלכות שסוטות מרוח ומדרך האסלאם.
חשוב לזכור – מבחינת הזרם השיעי (10% מכלל המוסלמים) המושג נעילת שערי האג'תהאד לא רלוונטי. בקרב השיעים, האימאם (ראש העדה השיעית) ממשיך לפסוק פסקי הלכה עד היום.
אך אם באופן תאורטי "נסגרו שערי ההלכה" וצריך היה רק ללכת בעקבות הראשונים, הרי שבאופן מעשי דבר זה אינו אפשרי. תמיד מתעורר נושא חדש שמצריך התייחסות דתית.
בהיעדר אפשרות לשנות את ההלכה גבר המנהג להשתמש בתחבולות שונות על מנת להתאים את ההלכה לתנאים המשתנים. החנפים בעיקר עסקו בתחבולות אלו - חילה - החנפים כך איפשרו להחדיר לעולם האסלאם שיטות מודרניות של בנקאות,
למרות האיסור על ריבית, או שיטות עיבוד קרקעות, למרות האיסור על חכירה.
כדי להמנע מקביעת פסקי הלכה חדשים מצד אחד וכדי לאפשר המשך פעילות הלכתית אמיתית מצד שני, השיטה שנקבעה מאותה עת היתה להפנות שאלות לחכם ההלכה – מפתי – שלא נתן פסק הלכה חדש אלא שהיה עונה בתשובת הלכה – פתוא
[כביכול אסור לתת פסק הלכה ולכן הוא נותן פתוה = היקש לפסקי הלכה אחרים].
השאלות שהופנו לחכמי הדת בכל התקופות מאז ועד היום, נמסרו על ידי הן על די השופט היושב בדין (קאצ'י) במסגדים ובמדרסות והן על ידי אזרחים פשוטים.
הפתוות (השאלות והתשובות ההלכתיות) קובצו בספרים, כמו ביהדות, והתפרסמו כספרי הלכה, שמהם למדו דורות רבים מאוחר יותר (למרות שבאופן תאורטי אינם פסקי דין מחייבים ומדובר רק בחוות דעת של הנותנים אותן). שיטת השאלות והתשובות והספרות שלה נפוצות עד ימינו.
ספרות ההלכה נלמדת במדרסות. המדינות המוסלמיות להלכה כפפו עצמן לחוק הדתי. אך למעשה שופט הדת וכן המפתי הם אנשים הממונים על ידי השלטון, כך שתמיד השלטון החילוני יכול היה לפקח על מדיניות החדרת החוקים. כולל החוקים הדתיים,

יש מונים גם האסכולה השיעית הג'עפרית(השיעה ה- 12) – ע"ש ג'עפר אלצאדק בן המאה ה- 8 , האימאם הששי בשיעה. הוא התמחה בחדית' ובפיקה ונודע בלמדנותו המשפטית .
הלכה זו אינה שונה בהרבה מההלכה הסונית אך אחד התחומים שבהם קיים הבדל הוא בתחום דיני אישות: השיעים מתירים נישואי מותעה (נישואי הנאה- נישואין לזמן קצוב) נישואין שנאסרו ע"י הסונה הרואה בהם פריות. חוקי הירושה השיעים מעניקים לאישה זכויות שאינן ניתנות לה בחוק הסוני. חוק הגירושין של השיעים מגן על האיזה מפני גירוש שרירותי ופזיז יותר מאשר החוק הסוני.

חוכמת המשפט:
إجتهاد –מאמץ אישי- הכוונה לתהליך שעובר על איש ההלכה בעת לימוד, התעמקות והסקת מסקנות בנושאם משפטיים. וזהו הביטוי שמגדיר את הדיון המשפטי כמטלה קשה התובעת מאמץ מחכם ההלכה.
הפקיה העוסק במלאכה מכונה מג'תהד .
במאצעות האג'תהאד מאפשרת ההלכה התפתחות והשתנות דינאמית. היא מעודדת גם הליכה בדרכה של אסכולה משפטית מסויימת וקבלת ההנחיה של איש דת סמכותי (=תקליד).
הפקיה דן בעקרונות המשפט ובנורמה המשפטית אך אינו ה שמיישם את פסיקותיו. הקאדי יושב במשפט, והפקיה שקיבל מינוי מטעם המדינה ולכן יש בידיו גם סמכות אכיפה. עם התרחבות המדינה המסלמית הועברו סמכויות השיפוט מהח'ליפים לקאדים,
שהתמחו בחוק המסלמי. ומאחר שקאדי הוא שליח המדינה, הוא חייב לפסוק לא רק לפי השריעה אלא גם לפי תקנות השלטון, דבר אשר הביא לסירוב אנשי הדת לקבל משרות רשמיות במנהל מחשש שהמגע עם השלטון ישחית את מידותיהם.
קיימת תהייה במחקר – האם החוק המסלמי התפתח בתוך המדינה במסגרת ממלכתית או מחוצה לה . לפי דיעה אחת הוא פותח בידי השופטים הראשונים שהועסקו אצל ח'ליפי בית אומיה.
ודיעה אחרת טוענת כי מערכת המשפט האסלאמי התפתחה דווקא מחוץ למרחב השילטוני ע"י חכמי הלכה חסרי מעמד רשמי במנהל.

השופט – הקאדי:
השופט היה שומר הסף של חיי המסלמים. החוק התייחס לכל היבט בחייהם.תפקידי השופט וסמכויותיו התרבו במשך הדורות והוא היה איש משפט ומינהל כאחד. מגוון תפקידים מביניהם – תיווך בין השלטון לבין המעמד הגבוה לבין הנתינים, פיקח על נוראמות מיניות בחברה , קבע את קוד ההתנהגות המוסרי בציבור, דאג ליישם את המגבלות המוטלות על הלא מסלמים ועוד. בנוסף גם הקאדי פעל כנוטריון .
מאז המאה ה- 9 התקיימה השריעה בנפרד מהשלטון, שלא התערב בשיקול דעת אנשי ההלכה, אך מע' המשפט המסלמית הכירה בצורך המדינה ואו השלטונות לפסוק הלכות שונות ולהקים בתי משפט כחלק ממלאכת השלטון.
בתק' העבאסית קם מוסם המט'אלם שטיפל בתלונות של ניצול לרעה של סמכות מצד אנשי המנהל והצבא. בראש המטאלם עמד וזיר ולא שופט. המטאלם התרחב והחל לשמש ערכאה גבוהה לערעורים על החלטות בית המשפט של הקאדים.
מע' השלטון העות'מאנית שילבה בין השריעה המסלמית לבין הקאנון, תקנות שפירסמו הסולטאנים השונים.
הקאנון היה אמור להוסיף לשריעה אך לא להחליפה, ולא לסתור אותה. לקאנון היה מקום רק במקרים של חוסר שריעה . אולם בפועל היו מקרים לא מעטים שבהם הקאנון החליף את החוק השרעי.

הפוסק – המופתי:
סמכות משפטית דתית נוספת . המופתי עוסק באפתא, הוצאת פסקי הלכה ומתן תשובות לשאלות בעניינים אלו. ההדרכה בענייני הלכה ומוסר כתשובות לשאלות שהופנו אליהם .
מוסד האפתא המסלמי מקביל לספרות השאלות והתשובות היהודית. התשובות הן בגדר המלצה שמן הראוי למלא אחריה , אך אי אפשר לכפות אותה.
הפתוא הפכה במשך הדורות כלי ביטוי לפוסק ההלכה מעבר למשמעותה הצרה כתשובה. הפתוות משמשות אמצעי להבעת דיעה או עמדה פומבית מצידו של איש דת בכיר בעניינים שונים העומדים על סדר יומה של החברה המסלמית.

ה"מֱגֵ'לֵה" – ספר המכיל דבר חוכמה . קובץ חוקים אזרחי שהיה בתוקף באימפריה העות'מאנית מ- 1869 -1926.
השפיעה על תחום המשפט של מדינת ישראל.
משלב בין מע' המשפטית של אירופה לבין המשפט המסלמי לפי האסכולה החנפית ששימשה מעין חוק מדינה באמפריה. הועדה שהכינה את המג'לה גם אימצה לעיתים פסיקות של חכמי הלכה מחוץ לאסכולה החנפית- שיטת התח'יר –הסלקציה, השונה מעקרון התקליד. יציאה מגבולות הפסיקה של האסכולה שאדם שייך אליה לא אמורה להיעשות כשיטה. החוק האזרחי החדש באימפריה יושם בבתי הדן השרעיים וגם באזרחיים .

השריעה ומערכות חוק אחרות:
במסגרת גל הרפורמות ששטף את האימפריה העוסמנית שהשפיעו על קהילות מסלמיות בכל רחבי המזה"ת, חל גם השינוי במעמד ההלכה המסלמית כקובעת אורחות החיים הציבוריים.
רפורמות אלו כונו תנזימאת (=התארגנויות/הסדרים), נועדו לחזק את שליטת המרכז במרחבי אימפריה לאחר תק' של ביזור סמכויות ובכך למעשה להשיב לאימפריה את עוצמתה הפוליטית והצבאית במאבקה נגד מעורבות מעצמות אירופה.
הדרך להשגת מטרה זו הייתה רפורמות מוסדיות עמוקות חלקן בהשפעת מודלים אירופיים שהקיפו תחומי חיים רבים באימפריה ועסקו ביחסים בין השלטון לנתינים , בין המסלמים ללא מסלמים, במערכות החינוך, בצבא ובפקידות.
גם מע' המשפט עברה שיוניים אחד מהם היה פרסום ספרי חוק חדשים שהחליפו את החוקים והתקנות הקודמים. החוקים החדשים הושפעו ממע' משפט אירופיות , אך ניסו ליישב את החידושים עם מסורת החוקים העות'מאנית ועם השריעה.
שינוי נוסף היה הקמת בתי משפט שפעלו במקביל לבתי המשפט השרעיים והתמחו בנושאים אזרחיים – מסחר, מקרים בהם היו מעורבים בני דתות אחרות.
כך צומצמו סמכויותיו המשפטיות של הקאדי ושל בית המשפט השרעי לטובת מע' שיפוט ממלכתית חילונית ובידי המשפט הדתי נותרו רק דיני אישות.
כך גם בקולוניות האירופאיות – אלג'יריה שהייתה נתונה לשליטה צרפתית יושם החוק האזרחי והפלילי הצרפתי והמסלמים יכלו לפנות למשפט שרעי רק בעייני מעמד אישי כך גם באינדונזיה.
בהודו הוכנסו עקרונות המשפט האנגלי.

האסלאם ובני דתות אחרות : עובדי אלילים, עמי הספר, ד'ימים
עובדי אלילים:

דת האסלאם דחתה את הפוליתאזים דחייה גמורה ואף מציגה חלק ממנהגי הג'האליה באור מגוחך. למשל
את מנהג קבורת בנות חיות (ואד אלבנאת) בתקופות של מצוקה כמו בצורת. נהגו לקבור את התינוקות ממין נקבה בעודן חיות. מנהג שמוצג ע"י הקראאן והמסותר המסלמית כביטוי להשחתת המידות של התקופה הקודמת. הקראאן משתמש בנוהג זה כדי ללעוג לאמונה הג'אהלית .
דוגמה שנייה היא משחק המזל- מיסיר. מנהג שמוזכר בקראאן כמנהג קלוקל שאותו יש לזנוח וכך גם שתיית היין מתוארים כמעשה שטן וכטומאה. מעבר לכך שמדובר במשחק מזל הרי שהוא גוזל את תשומת לב המאמינים ואת זמנם מתפילה, ואף גורם למתחים מיותרים בין חברי קהילת המאמינים.

עמי הספר:
יחס האסלאם לדתות המונותיאיסטיות היה מורכב. הקראאן מכיר בהתגלות האל ליהודים ולנוצרים. לפיו אן חדש בבשורת הנביא מחמד אלא רק אישרור של התגלותו. הקראאן מזכיר דמויות מקראיות ומן הברית החדשה.
בנוסף הקראאן משווה בין משה לבין מחמד – שניהם שליחי האל לעמם ושניהם הביאו בשורה ומע' חוק ומוסר. י"א כי אסור המסע הלילי הוא גרסה מסלמית לעשרת הדיברות המופיעים במקרא. מספרם של הדיברות המסלמים, תוכנם וסדרם אינם קבועים.
הדיברות בקראאן עוסקים במשה , ומחמד הנביא ממשיך את דרכו. כפי מושה הביא לעמו עשר דברות כך העניק מחמד לערבים קוד ערכי חדש.
האזכורים הרבים של משה רבנו והשוואתו של הנביא מחמד אליו הביאה מס' חוקרים מודרנים לטעון כי מחמד הושפע מן היהדות יותר מהנצרות. היו שטענו שלמחמד היו מורים יהודים ושדרכם נחשף למקרא ולמדרש.
אחרים טוענים שניתוח טקסטואלי של הקראאן– ככל שמגיעים לתקופות המאוחרות יותר בחיי הנביא - מצביע דווקא על השפעה נוצרית .
בכל מקרה , המסלמים מחשיבים עצמם כמונותאיסטים טהורים. הם מקבלים את ישו כנביא אמת אך דוחים את השילוש, וטענתם נגד היהודים אינה ברורה.
המסלמים גם מאמינים כי היהודים והנוצרים זייפו את דבר האל. היהודים הוציאו מהתורה את המאירות על בוא מחמד למרות שידעו שמדובר בנבואות אמת.
כידוע גם הנוצרים האשימו את היהודים בהתעלמות מנבואות המבשרות את בוא ישו. המסלמים רואים בטקסט היהודי והנוצרי סילוף ההופך אותו לבלתי קביל. הקראאן מספק ובשורת האמת שבו נמסרה לערבים מידי מחמד ואין ורך ביותר מזה.
מסורת פרשנית אחרת טוענת שדת האסלאם היא דת ערבית שהתפתחה בח.האי ערב ואינה תלויה בדתות המונותיאיסטיות הקודמות. זרם המדגיש את ערביות הקראאן .
שפתו הערבית הנשגבת הבלתי ניתנת לחיקוי היא חד מסימני ההיכר של הבשורה למחמד ומציבה את ההתגלות לנביא האסלאם במיקום ג"ג שונה מזה שבו התרחשו הבשורות הקודמות.
האומה הערבית נבחרה ע"י האל לקבל את הטהורה שבבשורות ולהעמיד מתוכה את השלם שבשליחים.

מייחדים:
דת האסלאם מוצגת כאן כהמשך של "דת אברהם". אמונה מונותאיסטית טהורה וטבעית שקולקלה במשך הדורות. הקוראאן טוען כי אברהם לא היה יהודי אלא מונותיאיסט קדמון – חניף. בנו הנבחר היה ישמעאל אבי האומה הערבית.
והוא עמד בנסיון העקידה, ואברהם בנה עם ישמעאל את הכעבה. ההתגלות למחמד היא בבחינת השבת עטרה ליושנה . היא אמנם מאוחרת בזמן מהיהדות ומהנצרות אך קרובה יותר למקור האלוהי ונאמנה לו .

חותם הנביאים:
הנביא מחמד ממלא מקום חשוב ומרכזי בהיסטוריה הקדושה של האסלאם. הוא ממוקם בצומת דרכים בעל משמעות דתית בהיסטוריה ולכן האופן שבו הוא מתואר נותן מענה להצדקת שליחותו ולשאלת מקומה של דת האסלאם.
מחמד מוצג כמי שממשיך את רצף הנביאים המוכרים מן התנ"ך והברית החדשה, וגם שייך לקבוצה של שליחים מתריעים מטעם האל לעמים הערביים בח.האי ערב דוברי הערבית. מחמד נשלח לבני עמו כדי להזהירם על חטאיהם.
הוא מטהר את דתו של אברהם ראשון המאמינים. הוא ממשיק את חוק משה ואחרון הנביאים (חותם) המונותיאיסטיים.

המאבק ביהודי ח. האי ערב:
בח. האי ערב ישבו יהודים שלא היו מאוחדים פוליטית ואו צבאית אלא מאורגנים בשבטים. כנהוג באזור הם יצרו בריתות עם שבטים ערביים אחרים. חלקם היו בעלי מלאכה (צורפים) , סוחרים או עובדי אדמה (לןמשל: מגדלי תמרים). השבטים היו מפוזרים בערים ובנאות מדבר שונים.
בעיר מדינה ישבו שלושה שבטים יהודים גדולים: קינוקאע, נד'יר, קריט'ה. מרכז אחר התקיים בנווה המדבר ח'יבר 150 ק"מ ממדינה לשם הגיעו שבטים יהודים כנראה לאחר חורבן בית שני.
המסורת המסלמית מספרת על ברית שכרת מחמד עם קבוצות שונות במדינה (עהד אלאומה). לפיה גם שלושת השבטים היהודים היו שותפים מלאים לברית שמחמד כרת בין תומכיו שהיגרו איתו ובין שני השבטים הערבים בעיר אוס וח'זרג' –אנצאר, שתמכו בנביא והזמינוהו למדינה.
המסורת טוענת שמחמד פנה ליהודים וביקש למשוך אותם לאמונה החדשה אך היהודים דחו את ניסיונותיו וחלקם אף פעלו נגדו ונגד קהילת המאמינים, בניגוד לרוח ההסכם. מחמד שינה את יחסו ליהודים והחל לראות בהם אויב שיש לסלקו.
בו בזמן שמחקרים מודרניים מצביעים על כך שבנוסח ההסכם לא הוזכרו שמות השבטים היהודים ונראה כי לא היו צד בהסכם , וכל מטרתו הייתה לגולל על היהודים עצמם את האחריות לגורלם.
האמצעים שנקט הנביא נגד היהודים נעשו קשים יותר ויותר. תחילה אולץ שבט קינוקע לעזוב את העיר לאחר מצור בין שבועיים. אח"כ גורשו בנו נד'יר שהוכרחו להותיר אחריהם אדמות ומטעי תמרים (צפיה בת ראש השבט נישאה לנביא),
גורלו של קורייט'ה היה המר ביותר: לאחר מצור הם נכנעו למחמד, הגברים בשבט הוצאו להורג, אחת מנשות השבט ניתנה לנביא כשפחה ושאר הנשים והילדים נמכרו כעבדים.

יהודי ח'ייבר – תושבים מקובים ושבט נד'יר שהצטרף אליהם, הוכנעו לאחר מס' שנים. היהודים שנכנעו הורשו להישאר תמורת מס גובה מחצית מיבול התמרים שלהם.
אח"כ הוכנעו גם יהודי צפון חג'אז. הכח היהודי בערב נשבר. היהודים לא שרדו מאז אלא כמיעוט נסבל בשולי ח. האי ערב.

המאבק בנוצרים:
היחס לקהילות הנוצרים היה פחות טראומתי מהיחס ליהודים אולי משום שלא היוו איום פוליטי.
הסיבה לפולמוס נוצרי-מסלמי אינה רק תיאולוגית אלא גם פוליטית. המסלמים התעמתו שוב ושוב עם מדינות נוצריות- האימפריה הביזנטית, מסעות הצלב.. בח. האי האיברי התרחש עימות מתמשך עם המלכים הנוצרים. הוא החל בכיבוש ח. האי ע"י המסלמים בתחילת המאה ה- 8 והסתיים בכיבושו מחדש ע"י הנוצרים שהושלם ב-1492 עם כיבוש גרנדה, המאחז המסלמי האחרון.

בני חסות – ד'ימים:
העיקרון הבסיסי שהשפיע עלמעמד הלא מסלמים בעולם האסלאם הוא ההכרה באהל –אלכתאב (אנשי הספר) – הכוונה היא לעמים שזכו בהתגלות אמת, גם אם זו עוותה או נזנחה על ידם עם השנים. יהודים,
נוצרים וזורואסטרים רשאים לשמור על דתם גם תחת שלטון מסלמי. "אנשי הספר" יכלו להמשיך להחזיק בדתם ברכושם ובחייהם במעמד של בני חסות (אהל אלד'ימה).
מעמד שהעניק להם זכויות אך גם קבע את נחיתותם הפוליטית החברתית והמובנית ביחס למסלמים. אשר לעובדי אלילים, תיאורתית לא הייתה להם זכות קיום תחת שלטון מסלמי.
נחיתות הד'ימים נתפסה במונחים דתיים ופוליטיים כאחד. הם חויבו בתשלום מיסים מיוחדים ללא מסלמים (ג'זיה וזכאת – מס גולגולת ומס קרקע),.
נאסר עליהם לבנות בתי תפילה גבוהים ממסגדים ולקיים טקסי פולחן דתיים בפרהסיה,כדי לא לחלל את המרחב הציבורי המסלמי, ולא פעם ננקטו אמצעים שונים כדי לתת לנחיתותם ביטוי סמלי ומעשי.
חכמי הלכה ניסחו כללים ברורים שהגבילו את הלא מסלמים והבדילו אותם מחברת הרוב. מידת היישום של כללים אלו השתנתה מתקופה לתקופה, ממקום למקום, והייתה תלויה לעיתים במדיניות של שליט מסויים או בנטיות שושלת ספציפית.
למשל- במצרים ,במאה ה- 11 האמאם הפאטמי שיעי אלחאכם באמראללה נקט מדיניות קשה כלפי יהודים ונוצרים והוא הורה ליהודים ולנוצרים ללבוש פרטי לבוש מזהים, אסר על תהלוכות נוצריות , החרים כנסיות רבות וכדי להרוס או כד להפכן למסגדים..
חלק מחוקים אלו תוקנו כבר בידי הח'ליפים העבאסים בבגאד והוא הוציאם אל הפועל. השיא היה שריפת כנסיית הקבר בירושלים.
לעומתם מצב יהודי האמפריה העות'מאנית באמצע המאה ה- 15 היה נוח כל כך עד כי רבי יצחק צרפתי כתב לקהילות אירופה השונות שסבלו מרדיפות הנוצרים, לבוא להתיישב באמפריה המסלמית הפתוחה והסובלנית.
חוקי הד'ימה איפשרו למסלמים וללא מסלמים לחיות יחד זה לצד זה לא בהכרח זה בתוך זה. כך נוצרו בערים המסלמיות רבעים מיוחדים לבני דתות שונות- מבחירה אישית. כך נוצרו גם רבעים מעורבים כששיקולי אופנה /תדמית/מעמד חברתי כלכלי בקרב החברה גברו על הזהוי הדתי.
מעמד בני החסות לא ניתן לכל אנשי דתות הפר. הייתה הבחנה בין נתיני המדינה המסלמית לבין נתיני מדינה זרה. רק נתיני המדינה המסלמית זכו למעמד זה ולא אחרים גם אם הם דיפלומטים או סוחרים עשירים.
קריטריון נוסף שקבע את מעמד הלא מסלמים היה אם מדובר בקהילה/אזור שהכיר בעליונות הפוליטית של האסלאם . אם היה מדובר בכיבוש הלא מסלמים לא היו זכאים לזכויות הקבועות במעמד הד'ימה.

סיכום האסכולות:

מעמד האישה:
מעמד האישה ודיני אישות.
החומר המופיע בפרק עוסק בעיקרו בחוקי נישואין וגירושין, וכולל אך ורק מובאות מן הקראאן בנושאים אלה. על מנת שחומר הלימוד יהיה נהיר יותר לתלמידים יש להקדים בכמה משפטים על מעמד האישה באסלאם (באופן כוללני יותר),
על מעמד האישה במדינות ערביות ומסלמיות כיום ועל הפער בין שני ה"עולמות" הללו.
כמו כן יש להפריד בין שני דברים בסיסיים: מעמד האישה במשפחה ומעמד האישה בחברה. הראשון מוגדר בחוקים ברורים, שרעיים ואחרים, והוא אוניברסלי-אסלאמי. השני מבוסס בעיקרו על מסורות קדומות, ונתון לשינויים עקב הבדלים בין איזורים, הבדלים תרבותיים ושינויי הזמן.

מעמד האישה על פי האסלאם:
נקבע, בעיקרון בהלכה האסלאמית הקדומה, ומבוסס על מובאות מן הקראאן ועל פרשנויות והתייחסויות לחדית' ולדברי פרשנים ראשונים.
עקרונות בסיסיים מנחים את השריעה בבואה לקבוע מה מותר ומה אסור לגבי נשים:
1. מהם הכללים הנהוגים בהכנה לנישואין ובתהליך הנישואין והזוגיות. כלומר: עם מי מותר ועם מי אסור למסלם להתחתן, גיל המינימום לנישואין, הסכמת האישה לנישואין, חוקי המוהר וכ'.
2. מה מותר ומה אסור ביחס בין גבר וזוגתו. כלומר: במה הוא חייב כלפיה, מה חובותיה בבית, מהם התנאים לקיום משפחתי נאות וכ'.
3. מהם הכללים המנחים לפירוק קשר נישואין. כלומר: מתי מותר לגבר לגרש את אשתו, כמה פעמים מותר לו לעשות זאת, מתי מותר לאישה לדרוש גירושין ובאילו תנאים, מה דינם של הילדים במקרה של גירושין וכ'.
4. מהם תנאי הירושה.

במדינות האסלאם ומדינות ערביות כיום, קרוי החוק העוסק בעינייני אישות בשם: מדוונה. כל מדינה אימצה לעצמה את הגישה האסלאמית על פי הפרשנות של האסכולה (מד'הב) המקובלת אצל הרוב המסלמי באותה מדינה. למשל:
בערב הסעודית חוק המדוונה הוא על פי המד'הב החנבלי, במרוקו על פי המד'הב המאלכי, וכ'.
במדינות ערביות הנחשבות מתקדמות יש תהליך של שילוב נשים בחיים המודרניים וקמו אף תנועות פמיניסטיות. אלה האחרונות אף דוגלות בשוויון מלא בין נשים לגברים,
וקיוו להגיע לכדי שינוי בחוק המדוונה כך שיאפשר לנשים לתבוע גירושין כמו לגברים, ישווה בזכויות הירושה שלהן ובטל את ריבוי הנשים.

מעמד האישה על פי המורשת התרבותית:
בנקודה זו שונה המצב באיזורים שונים בהם קיים האסלאם הסוני כדת הרוב. המסורת המקומית עוסקת רבות בשאלות התאמתה לחוקי האסלאם, ומדיון זה נגזרים חוקים הנוגעים גם לנשים.
דוגמאות:
1. כיסוי האישה: יש מגוון עצום של סוגי רעלות וסגנונות – החל מכיסוי ראש חלקי ועד לחג'אב הסעודי.
2. ח'תאן אלבנאת – מילת בנות: מסורת שבטית-בדווית שיש מי שמצאו לה עוגן בשריעה ובקראאן.
3. ריבוי נשים: תופעה הנפוצה באיזורים מדבריים יותר מאשר באיזורים מאוכלסים, ואצל אוכלוסיה כפרית יותר מאשר אצל העירוניים.
4. חוקי נישואין מול מנהגי נישואין: למשל – נישואי בדל בחברה הבדווית.

3. פילוגים ושינויים: החוארג', הפלג הראשון; השיעה, מאפיינים, מסורות ומנהגים, ההלכה השיעית שפר, ז', 87-79; אולמרט, 22-15

אחדות וריבוי:
באסלאם אין מוסד הקבע באופן סמכותי את עקרונות האמונה המחייבים. גם אין גוף שיכול להוציא קבו' מחוץ לאסלאם.
האורתודוקסיה המסלמית היא ביטוי לדעה המקובלת והיכולה להשתנות מזמן לזמן וממקום למקום. חילוקי דעות משפטיים ותיאולוגיים נפוצים באסלאם. הנביא מחמד מצוטט כמי שאמר כי חילוקי דיעות משפטיים ותיאולוגיים נפוצים באסלאם.
הנביא מחמד מצוטט כמי שמר כי חילוקי דיעות בתוך הקהילה המסלמית הם אות לרחמי אללה על מאמיניו.
הפיצולים באסלאם נוצרו לעיתים בהקשר של ויכוחים של שאלת מנהיגות: מיהו ומהו ממנהיג לגיטימי? דיון זה עירב תפיסות פוליטיות תיאולוגיות לגבי אופייה של מנהיגות האומה המסלמית. גם שאלת מעמדו של מחמד כחותם הנביאים וקבלת מעמד השריעה כחוק האלוהי המחייב והנצחי.
הכתות הראשונות באסלאם פרשו מן הרוב בשל מחלוקת פוליטית בבסיסה על זהות היורש הראוי לנביא מחמד ועל הדרך הראויה לפסוק בשאלת הירושה. הנביא מחמד היה הדבק הפוליטי והדתי של הקהילה. מי שסמכותו הייתה ללא עוררין.
כל עוד חי הייתה הקהילה מאוחדת תחת הנהגתו, ועם פטירתו החלו לצוץ חילוקי הדיעות. שני המועמדים הבולטים לרשת את מחמד היו אבו בכר מהמאמינים הראשונים, יועץ קרוב ומוערך ואביה של עאישה ,
ועלי בן דודו של הנביא וחתנו. בסופו של דבר נבחר אבו-בכר לח'ליף. דחיית מנהיגות עלי הייתה הגורם לצמיחת השיעה. השיעה היא הפיצול הגדול באסלאם וממנה התפצלו כתות נוספות.

ח'וארג – התפצלו מהקהילה המסלמית על רקע תהליך בחירת יורש לנביא, והאמינו כי מנהיג האומה חייב להיות אדם הראוי ביותר לכך באמונתו ובאורח חייו ללא קשר למעמדו החברתי, ואם סרח – יש להדיחו ואפילו בכוח. הח'וארג' היו קב' חסרת פשרות עד כדי אלימות.
ראו ככופר כל מי שלא חשב כמותם אחד מהם אף רצח את עלי בן אבי טאלב כנקמה על טבח שביצע בקצבוה . בסטוריה שלהם רוויית מאביקים אלימים עם השלטונות המסלמים ועם קב' אחרות.

השיעה:
שיעה = סיעה , סיעתו של עלי. בתהליך בן 300 שנה הפכה השיעה לקבוצה האידיאולוגית דתית, מגובשת ומופרדת מן האסלאם הסוני. היו מס' קבוצות שהמשותף להן היה תמיכה בצאצאי עלי כשליטים וכל קב' הזדהתה עם דמות אחרת במשפחה.
את מנק המפנה היתה טבח כרבלא 680 – אירוע פוליטי שקיבל משמעות דתית. 656 הפך עלי לח'ליף הרביעי. תק' שלטונו מאופיינת במלחמות פנימיות רבות עד להירצחו לאחר 5 שנים. מנהיגות בניו נדחתה ע"י ובית אומיה החליפו בשלטון ב- 661 .
חסן בכורו של עלי השלים עם זה ואילו חוסיין הצעיר מרד ויצא מח. האי ערב לדרום עיראק שהצהירה על נאמנות לו. אנשי כופה זנחו את חוסין מפחת הצבא האומי י ובכרבלא התרחש שם טבח וראשו של חוסיין הועבר לכוםפה ומשם לדמשק.
למרות הטבח, ההתנגדות התעצמה והתמיכה בצאצאי עלי התחזקה ואנשי כופה ביקשו לכפר על אדישותם ופחדנותם ועל בוגדנותם בחוסיין שאיפשרו את הטבח בכרבלא. כך גם תפיסת העולם השיעית – כישלונות פוליטיים וצבאיים הם אלה שממלאים תפקיד מרכזי.
מאז ועד היום מנציחים השיעים את אירועי כרבלא בטקסי העאשורה המתקיימים בעשירי מחודש מוחרם. האירוע נחקק בזכרון הקהילה בעיקר בשל בגידת אנשי כופה. השיעים מכים על חטא הפקרת מנהיגם ברגע שבו נזקק להם. בטקסים הם משחזרים את הטבח ומלקים את עצמם עד זוב דם.
עד סוף המאה ה- 9 התגבשה השיעה לתנועה דתית. מנהיגיה האימאמים , התרחקו בד"כ מהפוליטיקה ועסקו בניסוח ההלכה השיעית. בתק זו התגבשו השיעים לקב' נבדלת מהסונים עם טקסים ואמונות משלה. רדיפות מצד השלטונות העבאסים חייבו אותם במשנה זהירות בפעילותם הציבורית.
ולמרות זאת הח'ליפים העבאסים רדפו את האמאמים, ראו בהם איום לשלטונם , אסרו אותם ואף הרגו בהם.

האימאם הנעלם וחסידיו:
היעלמות האמאם ה-12 עיצבה את אופי השיעה כתנועה משיחית. 874 נפטר האמאם ה- 11 ערירי.
תוארו שהיה אמור לעבור לבנו / לאחיו עבר מן העולם, אך הזרם העיקרי בשיעה טען שלאמאם היה בן שאביו הסתיר מעיני המאמינים והשלטונות. הוא נעלם ועתיד לשוב כ"מהדי" –משיח.
עד המאה ה- 10 אומרים שיצר קשר עם מאמיניו באמצעות מתווכים שייצגו אותו בעולם הזה- "ההיעדרות הקטנה".
ההיעדרות הגדולה-ע'יבה גדולה- תסתיים רק עם שובו של האימאם בקץ הדורות.
במסגרת הקביעה מי מצאצאי עלי נחשב אימאם נוצרה רשימה מחייבת של 12 אימאמים צאצאי פאטמה, בת הנביא. שאר הילדים אינם יורשים את מעמד ו הדתי ותכונותיו העל אנושיות של הנביא.
הקהילה נותרה ללא מנהיג פוליטי וללא מנהיג רוחני. אנשי הדת מקבלים השראה מהאימאם הנעלם. השיעים מתנחמים באמונה שעם שובו של האמאם יתנקמו באויביהם והצדק ישלוט בעולם.

התפתחויות בתוך השיעה:
בימה"ב המאוחרים הואצה כניסת רעיונות מסטיים לתוך השיעה ה- 12 . האמאם תואר יותר גם כקדוש צופי, יוחסו לו הארה פנימית ויכולת ללמוד אמת סודית שאינה נגישה לכל.
במאות 14-15 קמו ברחבי אנטוליה, איראן ועיראק מסדרים צופים שיעים אחד מהם הוא המסדר הצפווי שנוסד ע"י משפ' מכורדיסטאן הפרסית שעברה לאזרביג'אן . מסדר בעל יומרות פוליטיות ומשיחיות.
בתחילה המאה ה- 16 הכתירש המשפחה ומניג מסדר- אסמאעיל בתואר שאה בעיר תבריז. לראשונה בהסטוריה המסלמית הוכרזה השיעה ה – 12 כדת המדינה ונתיניה חויבו להמיר את דתם. לוח השנה השיעי הפך למחייב והחגים השיעיים הפכו לחגי המדינה.
אנשי דת סונים נאלצו לברוח מחשש לחייהם. איראן הפכה לשיעית. כך בידלו עצמם הצפווים משתי שכנותיהם הסוניות: העות'מנים ממערב והאוזבקים מצפון.
במאה ה- 18 התחולל שינוי נוסף בשיעה ה 12 באיראן. גבר הזרם שחיזק את מעמד חכמי ההלכה השיעית והרחיב את השפעתם על המאינים. זרם חד- הסתמך על מסורות כתובות בקראאן בסונה ובכתבי האימאמים כבסיס לידע דתי (אח'בריה).
השני – צידד במתן חופש פעולה נרחב יותר לחכמי ההלכה (אצוליה). הם ראו עצמם מ"מ האמאם הנעלם. משמעות ניצחון האצוליה – שפוסקי ההלכה השיעים יכלו לפסוק באופן דינאמי גם לפי הבנתם האישית ולא היו מוגבלים לתקדימים.
עתה היה על המאמינים לפנות לאיש הלכה עצמאי בן זמנם כדי לקבל הדרכה מעודכנת. בתחילת המאה ה -18 איראן הייתה נתונה לפלישות של שבטים אפגאיים , השושלת הצפווית נחלשה .
רק לקראת סוף המאה ה 18 עם עליית שושלת שיעית פרסית חדשה, חכמי ההלכה חיזקו את מעמדם.

שלטון אנשי הדת באיראן:
זה הבסיס עליו נבנתה תפיסת עולמם של שלטון אנשי הדת (ולאית י פקיה) שפיתח איתוללה סידה רוחאללה ח'ומיני 1902 – 1989 שהביא למהפכה המסלמית של 1979. לפי תפיסתם על אחד מאנשי הדת להנהיג בפועל את המדינה כדי ליישם שלטון הלכה מסלמי. הוא הפוסק העליון בכל תחומי החיים. מדובר בחכם הלכה בכיר וידוע, שסמכותו מקובלת ומוכרת. בהדר היררכיה רשמית בקרב אנשי הדת השיעים , יימצא רק לעיתים נדירות איש הלכה שמקובל על הכל. במקרה שאין הסכמה כזאת ימלא את התפקיד פקיה סמכותי וכריזמתי . וכל המג'תהדים האחרים שומרים על עצמאות פסיקתם.

תפיסת העולם השיעית + אולמרט:
ההבדלים בין הסונים לשיעים בתחום ההלכה הדתית אינם גדולים. עיקר ההבדל ביניהם הוא תיאולוגי. ממחלוקת פוליטית התפתחה תנועה דתית – השיעה והפכה לזרם בעל תפיסת עולם דתית מגובשת.
השיעים מאמינים כי האמאם מצאצאי עלי , הוא היורש הלגיטימי היחיד של מחמד. הוא מונה בידי האל ובידי אמאמים קודמים.
האמאם עולה על בני אנוש רגילים אך אינו מגיע לדרגת הנבואה של מחמד. הוא מחונן בתכונות ובמעלות על אנושיות כמו חסינות מטעות ומחטא (עצמה) וידע מיוחד הניתן רק לידידי האל.
לפי השיעים הח'ליפים הראשונים 3 – הם מוקעים כי גרמו לזיוף הקראאן והם גזלו את ירושת עלי.

באין אמאם מוסכם:
כשלא הייתה הסכמה על זהות האימם הלגיטימי נוצר פיצול בקהילה השיעית עד כדי יצירת דת חדשה דוגמת הדרוזים והבהאים. עד היום קיימים מס' פלגים בתוך השיעה והגדול מביניהם הוא זה שבאיראן , בדר' לבנון, דר' עיראק ובחרין – השיעה ה 12 .
הזידים – קיימים בתימן, התפלגו מהרוב במאה ה 8 בעקבות ויכוח על זהות האימאם החמישי. זיד –נכדו של חוסין שבו הכירו כאימם. הזידים התייחסו לסונים באופן מתון , מבחינה הלכתית.
השיעה האסמעאילית – צפ' אפריקה והודו – התפלגה מהזרם המרכזי על זהות האימאם השביעי – יורשו של ג'עפר אלצאדק. זרם זה התבטא בין השאר בתנועה המיסיונרית של הפאטמים מצפ' אפריקה שהיו אופוזיציה פעילה ואלימה לח'ליפות העבאסית בבגדאד.

הדרוזים:
התפצלה במאה ה- 11 מהאסמאעיליה הפאטמית שהתפצלה מהרוב שיעי. הם הוקעו ככופרים בידי האסמעאליה והם נאלצו לנדוד צפונה לאזורים ההרריים של סוריה לבנון וא"י.

תעזייה:
טקסט המתקיים ביום ה"עשורא" . מדובר בתהלוכה בהשתתפות מיליוני איש שפוצעים את עצמם במו ידיהם, בסכינים ובחרבות. טקס זה מסמל את מהות ההיסטוריה השיעית מאז היו השיעים לעדה דתית נבדלת באסלאם.
ב 10 בחודש מוחארם בשנת 680 אירע טבח בעיר כרבלה שבדרום עיראק. חוסיין בנו של עלי , ובני משפחתו שתבעו את עלבונו של עלי, בעקבות נישולו מכס הח'ליפות , צעדו במחאה לעבר כופא בהאמינם כי יקבלו עזרה מקומית, אבל צבא האומיים הדף אותם וטבח בהם.
מאורע זה היה לסמל הסבל של השיעים והפך למוקד ההזדהות הרגשי והדתי הראשון למי שהגדיר עצמו "שיעי".
עלי היה בן דודו של מחמד וחתנו, לאחר מות ממד התעוררה אופוזיציה לשלטונו של עלי על רקע דתי ופוליטי וכתוצאה מכך התפצל האסלאם על רקע פוליטי. תומכי עלי סברו כי בידיו הזכות החוקית לשלוט בעולם המסלמי ואל קיבלו את פסק הבוררות ואת השלכותיו והמשיך לתמוך בתביעת צאצאי עלי לשלטון.
כל המאמינים בעלי קיבלו חיזוקים לאמונתם והתומכים החלו להתארגן כסיעה נבדלת מהעדה הסונית הדומיננטית , בעלת מאפיינים דתיים משלה. מאז הטבח מאופיין העדה השיעית בפחד , בחשדנות ובעויינות כלפי הסביבה המיידית וכלפי העולם כולו. מותר לשיעי להסתיר את דתו תחת לחץ – תקיה, מאחר שהשיעי נמצא במיעוט ויש נגדו אופוזיציה מקומית עליו לנהוג בזהירות .
בדלנותם וייחודיותם של השיעים הונצחו גם ע"י חובתם לקלל ולשנוא את מי שגרם צרות לבית עלי.
הדבר שהופך את השיעים לעדה דתית נפרדת היא מצוות יסוד ששית – "ולאיה"- קידוש בית עלי. למעשה השיעים העלו את מעמד בית עלי לדרגה כמעט שווה לזו של מחמד. מבחינת הלכה דתית- יש הבדלים מעטים מאוד .
השיעים מאמינים במוסד ה"אמאמות". האמאם הוא ראש העדה, מי שניחן בניצוץ אלוהי. לגבי זיהותו התפצלה השיעה – פלג אחד הזיידים – שנחלו על יורשו השביעי של בית עלי , והאס מעיליה – בעקבות ויכוח לגבי זיהותו של היורש הששי לבית עלי.
השיעה אמנם התפתחה בראשית האסלאם אך לא הפכה לכח דומיננטי בו. ב- 300 השנים הראשונות של האסלאם הייתה השיעה אופוזיציה נרדפת שהתאפיינה בתחושת כישלון. במאה 10-11 צצו מוקדים של שושלות שיעיות אך אלה לא הצליחו להתאחד ביניהן ולהפוך לתנועה שיעית מלוכדת – פאטמים במצרים והקרמיטים בח.האי ערב. בוואהים בפרס וחמדאנים בסוריה.
הזיידים שלטו בתימן עד 1962 והם מעולם לא היו קיצוניים אלא יותר דומים לסונים .
המדינה השיעית המוצהרת היחידה במזה"ת היא איראן. בראשית המאה ה- 16 קמה באיראן השושלת הספאווית שהפכה את הדת השיעית לדת הרשמית במדינה. ריכוז השיעים דווקא באיראן כנראה תוצאה של חילוק דיעות פוליטיים –חברתיים בין האיראניים לערבים הסונים.
ריכוז גדול של שיעים נמצא בעיראק משחר ההסטוריה של עיראק ועד היום ומהווים כ - 50% מכלל האוכלוסיה. גם בבחריין.
גם לעיראק יש מעמד דתי חשוב בעיני השיעים מאז ראשית השיעה . הערים הקדושות של שיעה נמצאות בשתי המדינות. באיראן: משהד וקום, בעיראק: כרבלה, נגף, סמרה כאט'מיין. העובדה שהשיעים הם רוב מספרי בעיראק אך מיעוט פוליטי מחזקת את המסקנה כי השיעים הם סיפור של כישלון פוליטי.
שורשי התופעה של היות השיעים מיעוט פוליטי בעיראק נעוצים בהיסטורית היחסים סונים-שיעים בכלל ובעיקר בתק' השלטון העות'מני שבה נקטו מדיניות מכוונת של הפליית השיעים לרעה והרחקתם מעמדות מפתח בממשל, במנהל, בצבא ובמערכת החינוך.
איראן הייתה שיעית ופטרונית השיעים בעיראק ושל המקומות הקדושים שם. ולכן פקפקו העות'מנים בנאמנות השיעים וכן גם נוצרה רתיעה שיעית מפני נאמנות למדינה העות'מנית.
גורמים נוספים שתרמו לבידוד השיעים - רוב השיעים היו נומדים ולא עירוניים ובגדאד שעברה תהליך של מודרניזציה בסוף המאה ה – 19 ובראשית המאה ה- 20 נותרו השיעים הכפריים מאחור. כמו כן הערים השיעיות היו מרכזי התנגדות פוליטית לשלטון העות'מאני ואף פרצו מרידות אלימות שהסתיימו בשפיכות דמים שהוסיפה למטען הרגשי ביחסים בין השלטון הסוני לעדה השיעית.

ב 1920 כשיברו הבריטים את בצרה מוצול ובגדאד נוצרה מדינה בעלת רוב שיעי , מיעוט כורדי ומיעוט ערבי סוני. והשושלת השלטת הייתה סונית.
ההסטוריה של עיראק המודרנית הנציחה את מעמדם השולי של השיעים במדינה. ועדיין השיעים בתחתית הסולם הסוציו פליטי ואינם זוכים לשותפת אמת בשלטון.
לסיכום מלחמת איראן עיראק שפרצה ב – 1980 ניתן לומר כי רוב השיעים בעיראק שמרו על נאמנות למדינה ולא התפתו לחומייניזם. ייתכן מכפייה או מתוך תחושת השייכות למדינה.
גם בסעודיה יש שיעים מיעוט שקרוב לאיראן ולכן יש לו חשיבות פוליטית אסטרטגית אפשרית. מאות אלפי שיעים נוספים חיים בנסיכויות המפרץ כווית ובחריין ושם מהווים חלק נכבד מהאוכס' אך אינם שותפים בשלטון.

לקראת בגרות 2011 1 יח"ל שאלון 019104

עולם הערבים והאסלאם:

יחידה ראשונה
מבוא להכרת האסלאם
פרק ראשון: מחמד וראשית האסלאם

1. תקופת הג'אהליה: חצי האי ערב, מכה, חברה ודת
2. מחמד נביא האסלאם - ביוגרפיה
3. מההתגלות הראשונה ועד ההג'רה
4. גיבוש האמה האסלאמית: מההג'רה ועד מות הנביא. מלחמות הנביא, עהד אלאמה, כיבושים ראשונים

פרק שני: הח'ליפות האסלאמית
1. "ירושת" הנביא: מהו ח'ליפה? מוסד הח'ליפות – הח'ליפים "א-ראשידון" ובית אומיה
2. ח'ליפים מדגימים:
א. עמר אבן אלח'טאב
ב. עלי בן אביטאלב
ג. מעאויה בן אביספיאן
3. הכיבושים הגדולים וארגון השלטון בארצות הכבושות
4. האימפריה העבאסית ומוסדותיה. התרבות האסלאמית בשיאה
5. ח'ליפים מדגימים:
א. אלמאמון
ב. הארון אלראשיד

פרק שלישי: התפתחות דת האסלאם
1. עיקרי האסלאם – אמונה ופולחן: הקראאן, החדית', מצוות היסוד, הג'האד
2. ההלכה, אסכולות ההלכה, יחס האסלאם לדתות אחרות, מעמד האישה באסלאם
3. פילוגים ושינויים: החוארג', הפלג הראשון; השיעה, מאפיינים, מסורות ומנהגים, ההלכה השיעית

פרק רביעי: מהאימפריה העות'מאנית עד העת החדשה
1. ראשיתה של האימפריה, המבנה והמוסדות המאפיינים אותה
2. מתקופת הזוהר עד למאה ה-19: סקירה קצרה
3. חדירת המעצמות המערביות לאימפריה וחשיבותו הגיאופוליטית של המזה"ת עד מלה"ע 1
4. ראשית הלאומיות המודרנית במזה"ת

מקורות:
מירי שפר. אסלאם-מבוא קצר, תל-אביב: אוניברסיטת ת"א והוצאת מפה, 2006
דפנה אפרת (עורכת). האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, רעננה: או"פ
אלברט חוראני. היסטוריה של העמים הערביים, תל אביב: דביר, תשנ"ו 1996
אהוד טולידאנו. מבוא לתולדות האימפריה העות'מאנית, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, 1985
חוברת לתלמיד – הכוונה לאסופת המאמרים הקיימת כיום, בעריכת איני עבאדי, בית ירח; פרקי הגרעין אלא אם כן מצוין אחרת.
יוסי אולמרט. מיעוטים במזרח התיכון, אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, 1986
חוה לצרוס-יפה. פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, ת"א: רשפים, 1975

מהאימפריה העות'מאנית עד העת החדשה

פרק ד' – 019104 – מהאימפריה העות'מאנית עד העת החדשה

סעיף א': ראשיתה של האימפריה, המבנה והמוסדות המאפיינים אותה
טולידאנו, א', 9-15
זמן: משנת 1300 עד 1918 – בערך 600 שנה.
חלק טוענים שהחלה רק מכיבוש איסטנבול בשנת 1453 – ואז מדובר על בערך 450 שנה.
מרחב: מתוניס במערב ועד מרכז אסיה ואיראן במזרח. מפולין בצפון ועד אתיופיה בדרום (זה המקסימום, היו תקופות עם פחות שטחים).
הרכב לשוני-אתני-דתי: מורכב – גיוון עצום. אוכלוסייה האימפריה דיברה בלשון: ערבית, פרסית, תורכית, סלאבית, לשונות אתיופיות ואחרות. שפת המינהל היתה אחידה – תורכית עות'מאנית הכתובה באותיות ערביות. אתניות: תורכים, אלבנים, צ'רקסים, גרוזינים, רוסים, טאטארים, תורכמנים, סלאבים, אירופים שונים וערבים. דתיות: נוצרים (כנסיות מזרחיות ומערביות על כתותיהן), יהודים בני עדות שונות, ורוב מוסלמי (על הזרמים השונות שבאסלאם).
מסקנה: גיוון מרשים – האיחוד היה בנאמנות לבית עות'מאן, לשושלת שבראשה עמד הסולטאן. הנאמנות הזו היא הגורם העיקרי שבזכותו החזיקה האימפריה מעמד זמן כה רב ללא התפוצצות פנימית, על אף כל הגיוון.

הסולטאן:
הסולטאן היה שליטה של האימפריה העות'מאנית (פרט לשלושת שליטיה הראשונים - עות'מאן הראשון, אורהן הראשון ומוראט הראשון - שנקראו ביי (Bey)). סולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי בעל משמעות דתית ומוסרית המוגדרות בקוראן. למרות זאת, נוצרה הפרדה בין תפקיד הסולטאן שפעל בכל תחומי האימפריה לבין הח'ליפה שהיה בעל תפקיד דתי בעיקר. דמות הסולטאן באימפריה העות'מאנית שימשה כשליט חילוני בעל סמכויות צבאיות ומנהלתיות.
בראש מערכת האימפריה העות'מאנית עמד השליט, הסולטאן, ובני משפחתו מ"בית עות'מאן". השושלת העות'מאנית שלטה למעלה משש מאות שנה והעניקה את שמה לאימפריה. החל מהמאה ה-15 היה הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן יכול היה להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים שאינם נוגדים את השריעה (קאנון) ולהוציא פירמנים בנושאים שונים. בנוסף החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה (מירי) והיה זכאי לקבל מס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי.
עד לתחילת המאה ה-17 בדרך כלל ירש את השליט אחד מבניו, דבר שהוביל לרצח בין אחים, חיסולי סולטאנים ומרידות בשלטון. הסולטאן חי במרכזו של משק בית שכלל את נשות ההרמון ואת שומריהן, משרתים אישיים, גננים ושומרי הארמון.
מעמדו ושלטונו של הסולטאן התבססו על כוח בלבד, ולצידו הח'ליפה. משנת 1517 הסולטאן תפקד גם כח'ליפה. האידאולוגיה העות'מאנית הדגישה את בלבדיות היחסים בין השליט לבין נתיניו. הסולטאן ייצג כוח מוחלט ורבים ממשרתיו היו באופן טכני עבדיו, למרות שהחזיקו בידיהם עוצמה רבה. עובדה זו הקנתה לו עוצמה רבה שכן אם רצה בכך יכול היה להוציא להורג גם את הבכירים ביותר באימפריה מבלי שהדבר יגונה על ידי אנשי הדת. מלאכתם העיקרית של הסולטאנים הייתה להגן על הקהילה האיסלאמית כנגד העולם החיצון ולשמור על הצדק בתוך החברה המוסלמית. הסולטאן היה ראש הרשות המבצעת, האזרחית והצבאית של המדינה.
בתקופה שבין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17 המכונה "סולטאנות הנשים" היו הסולטאנים כה חלשים עד שהאימפריה העות'מאנית נוהלה בפועל בידי אמותיהם או נשותיהם.
עליית סולטאן חדש הייתה מאורע חשוב. שני הטקסים העיקריים בהכתרתו היו ה"הושבה" בו הושבע אמונים, ו"חגירת החרב", אירוע שהתקיים במקום קדוש למוסלמים ובעת הטקס נחגרה חרב עתיקה למותנו של הסולטאן בידי שיח'. לטקס זה היה אופי דתי.

הסולטאן העות'מאני לא היה רק שליט מקומי, אלא עשה שימוש בכוחו למטרות שזכו לברכת הדת. הסולטאן לא היה רק מגן גבולות האסלאם, אלא גם מגן המקומות הקדושים. אחד מתפקידיו של הסולטאן היה לארגן ולהוביל את העלייה השנתית לרגל, החג', שהייתה אישור שנתי לשלטון העות'מאני בלב העולם האסלאמי. חובתו הבסיסית ביותר של שליט מוסלמי, זו שחיזקה את בריתו עם האוכלוסייה המוסלמית, הייתה לתמוך בשריעה, החוק הדתי של האסלאם. רבים ראו בסולטאן העות'מאני כ"משרת המקומות הקדושים". הסולטאנים העות'מאניים העניקו לשריעה מידה רבה של תוקף, ואף ניסו להפוך אותה לחוקה ולהעניק לה את מלוא ההכרה והסמכות כדי שהמערכת המשפטית תפעל על פיה.

לחלק דף סולטאנים.

מקורות לחקר האימפריה העות'מאנית:
מקורות ארכיוניים:
הארכיון העות'מאני – שימש את הממשלה המרכזית, נמצא באיסטנבול ובו המקורות החשובים ביותר לחקר המזה"ת ב-400 השנה האחרונות. בארכיון מצויים כמה מיליוני מסמכים ותעודות, אשר רק עשירית מהם עברו מיון וקטלוג – קיים שם חומר עשיר, אותנטי ומעניין שעדיין נחקר.
ארכיונים מקומיים – שימשו את ממשלי הפרובינציות (נמצאים בטריפולי שבלוב, ארצות הבלקן (בין מדינות הבלקן נכללות אלבניה, בוסניה הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון היבשתית, מקדוניה, דרום מזרח רומניה (החבל שמדרום לדנובה), סרביה, קוסובו, מונטנגרו, סלובניה וחלקה האירופי של טורקיה), בגדאד, דמשק ואפילו בירושלים).
ארכיונים אירופיים – האימפריה הגיעה גם למדינות אירופה (וגם כמובן לאפריקה ואסיה) שראו בה כאויב והתייחסו אליה – מדינות אירופה שלחו לאימפריה שגרירים וקונסולים שדיווחו לאירופה על הנעשה בתוך האימפריה. הבולטים הם הארכיונים הבריטיים, הצרפתיים והאוסטרו-הונגריים. צריך להיזהר מלהסתמך על הדיווחים של השגרירים הללו מכיוון שרובם לא הכירו את השפה והתרבות העות'מאנית והדיווחים שלהם היו די מטעים.
כרוניקות – סקירות ודיווחים היסטוריים שנכתבו בתורכית, ערבית ופרסית בידי מלומדים שחיו באימפריה העות'מאנית. חלק מהכרוניקות נכתבו ע"י היסטוריונים ממונים שישבו בחצר המלוכה העות'מאנית וכתבו את ההיסטוריה הרשמית של האימפריה. כרוניקות אחרות נכתבו שלא במסגרת רשמית – חלקן עם תאריכים והתרחשויות בלבד, וחלקן עם תובנות על הנעשה באימפריה. חשוב לזכור שהחומר הזה נוגע בעיקר לאליטה משום שהכרוניקאים באו לרוב מתוך האליטה והם דאגו להנציח את זכרם של שליטים, משפחות וקבוצות חשובות.
ספרות נוסעים – הכוונה היא לנוסעים שבאו מחוץ לאימפריה העות'מאנית, לרוב אירופאים. היה נוהג שאנשים עמידים היו נוסעים למקומות מרוחקים וכותבים ספרי זיכרונות על המסע. לרוב החומר היה ברמה נחותה ולא אותנטי משום שהאנשים לא הכירו את השפה והמנטליות והם התקשו להעביר את מה שחוו. קיימים חלק מהספרים שנכתבו ע"י אנשים שהיו באימפריה זמן רב, ידעו את השפה והכירו את התרבות – ובספריהם יש חומר בעל ערך רב.
בעייתיות בחקר ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית: עלינו להבין כי עצם העיסוק בתרבות שאיננה מערבית תוך שימוש בכלי ניתוח מערביים מטיל עלינו קושי מיוחד, העלל לעוות עבורנו מושגי יסוד. משום כך עולות מדי פעם טענות חמורות מצד הציבור המשתייך לתרבות הנחקרת, לגבי המסקנות אליהן מגיע המחקר ההיסטורי המערבי בניסיונו לספק הסברים למהלך ההיסטוריה של האסלאם. מה שנראה כמספק את אלה שמערכת ההתייחסות שלהם היא מערבית – יכול בהחלט להידחות כסבר בלתי מתאים על ידי מי שמתייחסים אל מערכת תרבותית אחרת. (אוריינטליזם / אדוארד סעיד).

המשך סעיף א': ראשיתה של האימפריה, המבנה והמוסדות המאפיינים אותה
חוראני, עמ' 221-246
גבולות העוצמה המדינית – עלייתה של השושלת העות'מאנית:

העלמאא הם אלה שאישרו את מעמדו של מושל העיר באימפריה העות'מאנית – כל זמן שהשליט יכל לקיים את עצמו ולהגן על האינטרסים שלו ושל העיר – הוא יכל לצפות לשיתוף פעולה ולהסכמה מצד העלמאא.
תמיד היו חלק מהעלמאא שהיו להוטים לשרת את המושל כשופטים או כפקידים ולהצדיק את מעשיו.
אולם, כאשר מושל של עיר נחלש – תושבי העיר והעלמאא לא עשו דבר כדי להציל אותו, ואפילו העבירו את נאמנותם למושל חדש שבידיו הצטבר הכוח.
במשך 500 שנים לאחר התפוררות האימפריה העבאסית ולפני השתלטות העות'מאנים על מרבית העולם המסלמי המערבי – שושלות שונות נפלו וקמו שוב ושוב. יש לכך שני הסברים:
1. היחלשות כוחה של השושלת הקיימת, בדר"כ מסיבות מוסריות (עם הזמן הח'ליף הפסיק לקיים את השריעה שהיא הבסיס לשגשוג העירוני ולברית של השליט עם אוכלוסיית עירו) או מסיבות של הפסקת ה"עצביה" – הסולידריות החברתית – השליט החל לחפש תמיכה של קבוצות חדשות שלא מבני עמו וממקורביו אשר הפכו להיות אויביו (לקרוא עמ' 222 מקור למעלה).
2. עליית כוחה של השושלת היריבה שרוצה להחליפה.
היסטוריון מסלמי: "שושלת מאבדת את החוכמה והצדק שהאל העניק לה ואי סדר משתרר בעולם, עד שבא מנהיג חדש שהאל העניק לו את התכונות הדרושות".

על מנת ששושלת תחזיק מעמד צריך גם כלכלה טובה. זה לא קורה כאשר לשליט יש "תשוקת מותרות" ובזבזנות. לעתים יש קושי כלכלי גם בגלל מגבלות בכושר הייצור של החברה – על מנת שזה לא יקרה צריך לייצר תמיד עודף ובכך יש אפשרות להתגבר על קשיים, אם יבואו.
לא תמיד אפשר להתכונן לקשיים, לדוגמה מאורעות פתאומיים כגון: מלחמה שפגעה בנתיבי סחר, הרסה ערים שלמים והחריבה אזורים כפריים, יבול גרוע (בצורת), מחלה מידבקת שעלולה לחסל חלק ניכר מהאוכלוסייה ("המוות השחור" הועבר באמצעות חולדות / דבר וגרם למוות של עשרות אחוזים מכלל בעלי החיים בערים שונות).
מנהיג שרצה לתפוס את השלטון העדיף לגייס חיילים מחוץ לחברה בה רצה לשלוט, או מאיזורים מרוחקים – כך יכל ליצור שיתוף אינטרסים בינו לבינם. לחיילים הללו היו קשיחות ומיומנות לטיפול בסוסים ובכלי נשק הדרושים ללוחמה באותה תקופה, לפני שהנשק המכריע היה תותחים ורובים. לאחר שהשליט התבסס בשלטון, הצבא איבד לעתים את לכידותו והשליט נטה להחליפו בצבא מקצועי חדש שגם אותו הביא מרחוק, ואף שילם להם אישית. בנוסף, היו לשליט מקורבים בביתו שעבדו לצדו – הם נקראו ל"ממלוכים" שלו או לעבדים – מובן שלא רמז על השפלה אישית, אלא על ביטול האישיות והאינטרסים שלהם ושילובם באלה של אדונם. עם הזמן עשוי היה לעלות שליט חדש בתוך הצבא או מעובדי ביתו ולייסד שושלת חדשה.

במאה ה-14:
היתה באירופה המגיפה הגדולה של "המוות השחור" (לדוגמה: מתו מחצית מתושבי קהיר בשניגלים של המגיפה). המגיפה פגעה בעיקר בכפרים ולא בערים, וקטעה את תהליך העיור. בנוסף, בשל הפגיעה בכפרים הצטמצם מאד הייצור החקלאי.
צמיחת ייצור הטקסטיל באיטליה ובמדינות אירופאיות אחרות. בנוסף, שוכללו הספינות האירופאיות, דבר שהשפיע על מאזן הסחר והיקשה על ממשלות מסלמיות להשיג את המשאבים הדרושים להן.
בנסיבות האלה, השושלות המסלמיות (ממלוכית ועוד) היו חשופות לאיומים מצד שושלות חדשות, שהיה ביכולתן למצוא את המשאבים בכוח אדם ובהון, ליצור צבאות גדולים ויעלים, לשלוט באזור כפרי יצרני ולקחת את עודפיו ולטפח את הייצור והמסחר בערים.
במזרח הים התיכון היה הכוח החדש והעולה – שושלת מסלמית שנקראה עות'מאנית, על שם מייסדה עות'מאן.

המימשל העות'מאני:
המדינה העות'מאנית נוצרה מאחד המחוזות התורכיים שנוצרו כתוצאה מהתפשטותם של הסלג'וקים ושל מהגרים תורכיים מערבה לתוך אנטוליה. לאורך גבול המלחמה התמידית של האימפריה הביזנטית צמחו מספר מחוזות כאלה, אשר להלכה קיבלו את שלטון הסלג'וקים, אך בפועל היו אוטונומיים.
המחוז שנוצר ע"י עות'מאן (בתורכית: עוסמאן) היה בצפון-מערב אנטוליה, בנקודת המגע הראשית עם הביזנטים. אזור זה משך לוחמים שהשתתפו במלחמות לאורך הגבול, ונוודים תורכיים שחיפשו אדמות מרעה. בנוסף, אזור זה כלל גם אזורים חקלאיים נרחבים ופוריים עם ערי שווקים.
ככל שהממלכה הזו התרחבה – גדלו משאביה בהתאם והיא יכלה להשתמש בכל נשק ובשיטות לוחמה חדשות ואפילו להקים צבא מאורגן. עד סוף המאה ה-14 הגיעו הכוחות העות'אנים למזרח אירופה (בלקאן) והתפשטו שם במהירות.

היתרונות מההתפשטות למזרח אירופה:
נוצרו יחסים דיפלומטיים בין העות'מאנים לבין מדינות אירופה.
נמצאו מקורות חדשים של כוח אדם: קבוצות שליטות קודמות שולבו במערכת בממשל של הממלכה, ומגוייסים מהכפרים הבלקאנים נלקחו לצבא האימפריה.
שנת 1453 הממלכה העות'מאנית "בלעה" את שרידי האימפריה הביזנטית וקבעה את קונסטנטינופול כבירתה החדשה – שמה שונה לאיסטנבול (קושטא).
המתנגדים העיקריים לעות'מאנים באותה עת היו הצפוים – שושלת שמקורה לא ברור, וסביבה התלכדו אנשי שבטים תורכיים. לאחר מאבק ארוך על השליטה ניצחו העות'מאנים, אשר תוך כדי מאבק כבשו שטחים נוספים (עראק, סוריה, מצרים ועוד).
האימפריה העות'מאנית היתה במאה ה-16 המעצמה הצבאית והימית העיקרית במזרח הים התיכון ובים סוף. עמדה זו הביאה אותם למצב של עימות פוטנציאלי עם הפורטוגלים ועם הספרדים – העות'מאנים ניצחו אותם ואף חיו בשלום לבסוף עם הספרדים.
הקמת המדינה העות'מאנית היא דוגמה נוספת לתהליך שהתרחש פעמים רבות בהיסטוריה של העם המסלמי: קריאת תיגר של כוח צבאי שהתבסס בעיקר על עמים נוודים נגד שושלות מבוססות, תוך שימוש בכלי נשק המבוססים על אבק שריפה.
העות'מאנים הצליחו לייצר מדינה יציבה לאורך זמן, בעלת עוצמה צבאית, בעלת ביורוקרטיה ריכוזית ומאורגנת שמסוגלת לגבות מסים ולשמור על החוק והסדר באיזור גדול במשך תקופה האורכה.
האימפריה העות'מאנית היתה אחד המבחנים הפוליטיים הגדולים במערב לאחר התפוררותה של האימפריה הרומית: היא שלטה במזרח אירופה, במערב אסיה ובמרבית המגרב, איחדה ארצות בעלות מסורות פוליטיות שונות מאד, וקבוצות אתניות רבות.

הוזיר:
נמצא בראש מערכת הממשל, הפקיד הגבוה ביותר – באמצעותו שמר הסולטאן על כוחו. הוא נחשב לבעל כוח מוחלט, שני רק לשליט עצמו. מתחתיו היו מספר פקידים (וזירים) אחרים. הם שלטו בצבא ובממשלי מחוזות וגם בשירות הצבאי.

הצבא:
בהתחלה זה היה "חיל פרשים", אשר לקצינים היתה זכות לגבות מס מאדמות חקלאיות שונות, בתמורה לשירות בעת הצורך עם מספר מוגדר של חיילים (תימאר).
שיטה זו נעלמה עם הזמן בשל שינויים בשיטות הלחימה ומפני שהלוחמים לא רצו לצאת למסעות מלחמה ארוכים ומרוחקים של האימפריה המתפשטת.
בנוסף, היה קיים גם צבא מסוג אחר – ממושמע יותר של חיל רגלים ופרשים (דיברשירמה). החייל הזה נשען על גיוס תקופתי של נערים מכפרי הנוצרים בבלקאן, אותם חיילים, שנקראו יניצ'רים, התאסלמו.

ביורוקרטיה:
מזכירים – שניסחו מסמכים, פקודות, תקנות ותשובות לבקשות ואף שימרו מסמכים אלה.
מחזיקי הרשומות הכספיות – תיעוד של נכסים, גביית מס, חלוקת רווחים (המסמכים נשמרו ומהווים ארכיון חשוב ביותר שעדיין לא נחקר עד תומו).
בעלי התפקידים הגבוהים בצבא ובממשלה נפגשו באופן סדיר במועצה בארמון (דיואן), אשר החליטה על מדיניות, קיבלה שגרירים זרים, ניסחה פקודות, חקרה תלונות והשיבה לבקשות, במיוחד לאלו שנגעו לניצול לרעה של כוח.
בתקופות המוקדמות הסולטאן ישב בעצמו בראש פגישות המועצה, אבל בהמשך התפקיד הזה הועבר לוזיר.
מערכת שליטה זו שוכפלה בכל רחבי האימפריה. כאשר סופחו אדמות חדשות, מונות מושלים עבור הערים החשובות והאזורים סביבן ומיקמו בהן חילות מצב של הגייסות הסולטאנים. הממשל המחוזי היה מאורגן בדומה למימשל המרכזי,
אך בהקטנה: המושל החזיק משק בית ענף, מזכירים ומנהלי חשבונות, ומועצת הפקידים הגבוהים שלו נפגשה באופן סדיר.
אחת ממשימותיו המרכזיות של המימשל היתה גביית המסים, משום שהיה תלוי בהן.

סוגי המסים:
מסים הוטלו על תוצרת כפרית, יבולים, מדגה, מקנה. במקומות מסויימים נגבו מסים על דגנים ותוצרת חקלאית אחרת. גובה המסים היה אמור להיות 10 אחוז, אך הגיע להרבה יותר מזה. לעתים הוטלו מסים על השטח שניתן לעיבוד, ללא קשר לתוצרת.
מסים וארנונות על הפעילות העירונית: על תוצרת שנמכרה בשווקים, על חנויות, בתי מרחץ וח'אנים, על פעילויות תעשייתיות (צביעה, עיבוד עורות ועוד) ועל סחורות של יבוא-יצוא. בנוסף, היה גם מס דרכים (על מנת לתחזק את הדרך).
ג'זיה – מסים אישיים ששולמו ע"י היהודים והנוצרים.
בנוסף למסים האלה, היו מספר מסים שהוטלו בשעת הצורך.
למה שימשו המסים?
כיסו הפרטי של השליט עצמו, בני משפחתו, משכורות והוצאות של מושלים וצבא.
מערכת גביית המסים הוחלפה כאשר האימפריה גדלה (אאוט סורסינג) – סוחרים או פקידים קיבלו על עצמם את גביית המס ואת הקצאת הרווחים בהתאם למה שקבע המימשל, לאחר ניכוי אחוז מסויים מהמס כעמלה. עד סוף המאה ה-17 שיטה זו של "החכרת מס" הפכה לעוברת בירושה.

מיהם בעלי התפקידים?
בתחילת האימפריה עמדות השלטון היו בידי מפקיד הצבא, אך בהמשך המשרות הבכירות אוישו ע"י אנשים מתוך ביתו של השליט עצמו: אלה נערים שגויסו לשרות בצבא באמצעות הדיו ושירמה, עבדים שהובאו מהקווקז, או בני משפחות שהחזיקו בשלטון בעבר. בניהם של בעלי משרות חשובות בממשל, יכלו להיכנס למשק הבית – אולם בלי קשר למוצאם, כולם נחשבו ל"עבדי" השליט. הם הוכשרו בדקדקנות לשירות בארמון, ולאחר מכן קודמו לעמדות חשובות בארמון, בצבא או בממשל. ההכשרה היתה עוברת בירושה או בשיטת החניכות.
באופן זה השליט הצליח לפקח על מערכת הממשל (הכיר את כולם). בנוסף, היה עליו להטיל מרות. בשלב מאוחר יותר, הדרך לקידום לא עברה במשק הבית של הסולטאן אלא במשק הבית של הוזיר הגדול ופקידים בכירים אחרים. יש הטוענים ששיטה זו טובה יותר, שכן השליט צריך להיות מנותק מהשכבות החברתיות השונות כדי שיוכל לווסת את פעולותיהן ולשמור על ההרמוניה של השלם.
החברה העות'מאנית התחלקה לשליטים (עסכר=חיילים) ולנתינים (רעאיא=צאן מרעית). העסכר כללו לתפקידים הבכירים, מחזיקי התימארים וחיילים – הם היו פטורים מהמסים המיוחדים שנגבו לפעמים וכן היה להם משטר שיפוטי משלהם. רק הם יכלו להתמנות למשרות במימשל.
השליט התבודד בחצרות הפנימיות של הארמון וחי בקרב עבדיו והרמונו. היתה גם תרבות חצר: מערכת נימוסים מעודנת, שפה תורכית עות'מאנית שהועשרה במילים פרסיות וערביות, השכלה שכללה ספרות פרסית עלית וספרות ערבית דתית.
חשוב לציין, שלא היה ניתן לשמור על הסדר או לגבות מסים ללא שיתוף פעלה של הנתינים. כל עיר חולקה לרבעים (בכל רובע כמה מאות או אלפי אנשים) – גם למטרות מיסוי וגם לטובת ריכוז כוח אדם מיומן.
לקהילות היהודיות והנוצריות היה מעמד מיוחד – שילמו ג'זיה, אך גם קיבלו מערכת משפט משלהן שעסקו בתחומים האישיים. בבירה ובמחוזות היה מנהיג רוחני של כל קהילה שהיה בעל הסמכות השיפוטית ואחראי לגביית הג'זיה ולשמירת הסדר. בדרך זו שולבו הלא-מסלמים בגוף הפוליטי. הם לא השתייכו לגוף זה באופן מלא ולא להתקדם הלאה בעבודתם.
היהודים היו חשובים יותר בשירות האוצר, היוונים היו מתרגמים ראשיים במשרד הוזיר הגדול. היהודים היו בנקאים חשובים היוונים הצטיינו בסחר הימי.

העות'מאנים והמסורת האסלאמית:
הסולטאן קשור עם מסורת המלוכה הפרסית, אך הוא גם יורש של מסורת מסלמית ויכול לטעון שהוא מפעיל סמכות חוקית לפי האסלאם (לקרוא קטע עמ' 231).
הסולטאן נקרא לעתים גם ח'ליף כדי לטעון שהוא לא רק שליט מקומי ושהוא משמש בכוחו גם למטרות שזכו לברכת הדת. היו כאלה שכינו אותו "ח'ליף נעלה", שהרי הסולטאן דאג גם לאימפריה כאימפריה מסלמית, אשר הגן על גבולות האסלאם והרחיב אותם במידות האפשר. בנוסף, הסולטאן היה אחראי גם על הגנת המקומות הקדושים (מכה, מדינה, ירושלים וחברון – מקום קבורתו של אברהם) וכן המגן על דרכי העלייה לרגל אליהן ואחראי על החג' בכל שנה. העלייה לרגל היתה אישור שנתי לשלטון העות'מאני בלב העולם המסלמי.
(לקרוא קטע עמ' 233).
אסכולת ההלכה שהעדיפה את העות'מאנים היתה החנפית, וגם השופטים היו מאסכולה זו. הסולטן הקים מספר חברי סגל:
סגל של עלמאא רשמיים.
סגל פוליטי צבאי.
סגל ביורוקרטי (מדיני).
העלמאא הרשמיים מילאו תפקיד חשוב בניהול האימפריה; בראשם עמדו שני שופטים צבאיים שהיו חברים בדיואן של הסולטאן. מתחת להם היו קאדים של הערים הגדולות, ומתחת להם קאדים של הערים הקטנות יותר או של המחוזות. כל מחוז חולק לתת-מחוזות שבכל אחד היה קאדי מקומי.
תפקידיו של הקאדי:
מקרים אזרחיים.
רישום עסקאות פיננסיות: מכירות, הלוואות, מתנות, חוזים (על פי השריעה).
טיפול בירושות וחלוקת עזבונות בין יורשים בהתאם לשריעה.
תיווך בין הסולטאן לבין נתיניו; הם עזרו לו להוציא פקודות והכרזות.
כל המסמכים נרשמו ונשמרו באופן מסודר בארכיונים של בתי המשפט. הם מהווים את המקור החשוב ביותר שבידינו על ההיסטוריה המנהלית והחברתית של הארצות שהעות'מאנים שלטו בהן.

המופתים החנפים מונו על ידי הממשל כדי לפרש את החוק. בראשם עמד המופתי של אסטנבול, השייח' אל אסלאם, אשר פעל כיועצו הדתי של הסולטאן. הוא נחשב לאישיות הנעלה ביותר בכל הארגון הדתי של האימפריה העות'מאנית. הוא לא היה חבר בדיואן הפקידים הגבוהים של הסולטאן כדי שתהיה לו חירות בשיפוט, וכן לתת לו כוח וסמכות לנזוף בבעלי התפקידים הבכירים.
הכשרת השופטים נעשתה בבתי ספר מיוחדים של האימפריה, במיוחד בעיר הבירה. היו תפקידים אשר עברו בירושה – בניהם של פקידים רמים הורשו לדלג על שלבים בדרכם לקידום.
השריעה לא היתה החוק היחיד באימפריה – הסולטאן העות'מאני הוציא גם פקודות ותקנות משלו, כדי לשמר את סמכותו וכדי להבטיח שיעשה צדק. הוא טען שזכותו לעשות כך בשל השריעה אשר האצילה את כוחה על השליטים. הסולטאנים יצרו מסורת מצטברת שהתגלמה במערכת חוקים (קאנון) שעסקו במערכות המס, עניינים פליליים, מערכת קידום בממשל, טקסי חצר ובענייני המשפחה השלטת. הקאדים יישמו את התקנות האלה, אבל עניינים מיוחדים וחשובים הובאו בפני הדיואן של הסולטאן או מושל המחוז.

המימשל במחוזות הערביים:
ההכנסות ממצרים ומסוריה תפסו מקום מרכזי בתקציב העות'מאני, ומארצות אלה גם יצאה העלייה לרגל השנתית למכה. הבעלות על הערים הקדושות העניקה לעות'מאנים מעין חוקיות לשלטון ואף העניקה לשלטון את תשומת לבו של העולם המסלמי, דבר שלא היה קיים בשום מדינה מסלמית אחרת.
לכן, היה חשוב למימשל של הסולטאן להחזיק את המחוזות הערביים תחת שליטתו.
המחוזות הסוריים נמצאו תחת שלטון עות'מאני ישיר בגלל הכנסות המס שהגיעו מהם וכן בגלל חשיבות המחוזות: מערכת סחר בינ"ל, ירושלים וחברון כערים קדושות. השלטון נשמר הן באמצעות נתיבים יבשתיים והן באמצעות הים. היה קל יותר לשלוט בערים המרכזיות וקשה יותר בהרים ובמדבר.
עיראק היתה חשובה בעיקר מהיותה מעוז כנגד פלישה מאיראן. המימשל שלט ישירות בעיקר בבגדאד ובערים מרכזיות.
מצרים היתה חשובה מסיבות אסטרטגיות, כספיות ודתיות: אחד המעוזים של השליטה העות'מאנית במזרח התיכון, מדינה בעלת הכנסות מס גדולות, מרכז קדום של התורה האסלאמית ונקודת יציאה של העלייה לרגל. היה קשה יותר לשלוט במצרים, משום שהיא רחוקה מאסטנבול (יחסית לסוריה) והיתה עשירה מספיק כדי לתמוך בכוח עצמאי-מצרי. לכן, השליט המצרי הוחלף לעתים קרובות, על מנת שלא יצבור כוח רב מדי – וגם אז לא נתנו לו כוח רב מדי.
טריפולי, תוניס ואלג'יר (ארצות המגרב) – נשלח מושל ישירות מאסטנבול יחד עם כל משק ביתו. אלג'יר היתה החשובה ביותר – היה חשוב לסולטאן לשמור על חזית מערבית חזקה בעידן ההתפשטות הספרדית. באמצעות כוחות חזקים ממשלת אלג'יריה יכלה להשפיע על כל חופי המגרב.

חברות עות'מאניות:
אוכלוסייה ועושר באימפריה – עמ' 240
באימפריה היתה אזור סחר נרחב שבו יכלו אנשים וסחורות לנוע בביטחון יחסי, לאורך נתיבי מסחר שהוחזקו בידי צבא האימפריה.
סוגים חדשים של סחורות יקרות ערך, בנוסף למרכיבים הישנים של המסחר הבינ"ל, הובאו בנתיבי מסחר ארוכים. בנוסף, היה קיים גם סחר בתבלינים, במשי פרסי, קפה, עבדים, זהב ושנהב.
היצרנים של הערים העות'מאניות כבר לא היו חשובים כל כך בשוק העולמי כפי שהיו בעבר, גם מעמדם של הסוחרים העות'מאנים ירד והם עסקו בעיקר בסחר עם ארצות האוקיינוס ההודי, את תפקידם במסחר תפסו סוחרים ממערב אירופה.
ממשלה עות'מאנית חזקה, סדר ציבורי ופריחת המסחר קשורים לשתי תופעות:
גידול האוכלוסייה – במאה ה-16 האימפריה גדלה בחמישים אחוז (זאת גם אחרי "המוות השחור"). בסוף המאה, האוכלוסייה מנתה כ-20-30 מיליון איש, לעומת צרפת שם היו כ-16 מיליון, איטליה 13 מיליון, ספרד 8 מליון. אסטנבול צמחה מעיר קטנה יחסית ערך הכיבוש העות'מאני לעיר שמנתה במאה ה-17 כ-700 אלף איש. היא היתה גדולה יותר מהערים האירופאיות הגדולות (נאפולי, פאריס ולונדון).
האוכלוסייה הכפרית גדלה, שכן היה גידול בייצור החקלאי, ובנוסף סדר החיים היה משופר, מערכת המיסוי היתה הוגנת יותר, גבר הביקוש לייצור החקלאי מצד האוכלוסייה העירונית.
הערים היו הנהנות העיקריות מהסדר העות'מאני ומהצמיחה הכלכלית. העיר הגדולה ביותר היתה קונסטנטינופול, אשר הסולטאן מחמד השני שינה את שמה לאיסטנבול. הוא כפה על מסלמים, נוצרים ויהודים ממקומות אחרים להתיישב בה ובנה בה מערכות מבנים גדולות. באסטנבול היה גם ארמון הסולטאן: בחצר החיצונית התנהלו המבנים הציבוריים ובחצרות הפנימיות חיו הסולטאן ובני ביתו. הארמון היה בעצם עיר פנימית שמנתה אלפי תושבים, מוקפת בחומות. מעבר לה, היה מרכז העיר היצרנית – שווקים ומוסדות אימפריאליים, מערכות מסגדים, בתי ספר, אכסניות וספריות.
בשל חשיבותה של איסטנבול, הממשל ייחס חשיבות לאבטחת האספקה המגיעה לעיר. היה צורך לספק לאוכלוסייה העירונית לחם, כבשים לבשר, ומצרכים אחרים – במחיר סביר.
העושר שנוצר כתוצאה מהתוצרת והמסחר ברחבי האימפריה זרם כהכנסות לידיו של המימשל. חלקו שימש לתמיכה בצבא ובביורוקרטיה וחלקו מצא את דרכו לידיים פרטיות. העילית השלטת של העיר היתה הסוחרים הגדולים והעלמאא' – זו היתה החברה הגבוהה שאפיינה את ערי העולם האסלאמי.
מעמדם של הסוחרים העשירים (שעסקו במסחר ליעדים רחוקים), יצרני האריגים העדינים), והבנקאים היה גבוה במיוחד משום שהממשלה נהגה לפנות אליהם כאשר היתה זקוקה לכסף למטרות מיוחדות.
העלמאא' הבכירים נהנו לא רק מהמשכורות ומהתשלומים שקיבלו מהסולטאן, אלא גם מההקדשים אותם ניהלו. עם זאת, עושרם של העלמאא' ושל הסוחרים היה קטן מזה של פקידי הצבא ופקידי הממשלה – אשר נהנו מההכנסות לגביית המסים. עם זאת, הנכסים שלהם לא היו בטוחים, משום שאם הסולטאן הסתכסך עם אחד מהם – יכל לקחת את כל רכושם – שהרי הם נחשבים באופן רשמי לעבדיו; לדוגמה – הם לא יכלו להעביר בירושה את נכסיהם.

המחוזות הערביים:
אחרי אסטנבול, אוכלוסיית הערים הערביות היתה הגדולה ביותר באימפריה – קאהיר הגיעה ל-200 אלף במאה ה-16 ול-300 אלף בסוף המאה ה-17. בחלב היו 100 אלף תושבים, דמשק ותוניס היו קטנות יותר.
הגידול באוכלוסייה היה קשור לשינוי הפיזי של הערים ולהתפשטותן. השלטון העות'מאני שמר על הסדר העירוני באמצעות כוחות משטרה נפרדים שפעלו ביום ובלילה ושומרים שהוצבו ברבעים השונים. היה פיקוח קפדני על השירותים הציבוריים (אספקת מים, ניקיון ותאורת רחובות, כיבוי אש) ועל הרחובות והשווקים, שהיו תחת השגחת הקאדי.
המושלים השונים, ביוזמת הסולטאן, עודדו עבודות ציבוריות גדולות במרכזי הערים: בניית מסגדים, בתי ספר, בניינים מסחריים ועוד.
החומות של רוב הערים הגדולות כבר לא היו שימושיות, משום שהחל שימוש בארטילריה. חלק מהחומות נהרס וחלק הוזנח, דבר אשר עזר להתרחבות העיר – נוספו פרברי מגורים שהוקמו עבור האוכלוסייה שגדלה. העשירים חיו במרכז העיר, בסמוך לשלטון, או ברובע בו היתה להם השפעה, או בפרברים שם האוויר היה צח והקרקע בשפע. בעלי מלאכה, סוחרים קטנים ופועלים חיו ברבעים העממיים שנבנו לאורך נתיבי המסחר. המשפחות (חוץ מהעניות ביותר) רכשו את בתיהן ולכן האוכלוסייה היתה יציבה.

סעיף ב': מתקופת הזוהר עד למאה ה-19: סקירה קצרה
חוראני 255-273
שינוי מאזן הכוחות במאה ה-18
רשויות מרכזיות ורשויות מקומות
במאה ה-19 הערבים נסחפו לתוך עולם חדש שנוצר באירופה המערבית. הסיבה לכך היא שעד תחילת המאה ה-18 נכנסה האימפריה העות'מאנית לתהליך של שקיעה, וכך גם החברות שנשלטו על ידה. לעומת זאת, כוחה של אירופה היה תמיד בעלייה ואיפשר התפשטות תנועת סחורות ורעיונות שהובילו לכפיית שליטה אירופאית – וכעבור זמן לתחיית כוחן של חברות ערביות במתכונת חדשה.
המסלמים חשבו שהתרופה למצב היא חזרה אל מוסדות תור הזהב (האמיתי או המדומה). הדבר החשוב ביותר, לדעתם, הוא להחיות מחדש את ההבחנה בין שליטים לנשלטים ולהבטיח שהשליטים ינהגו בנשלטים בצדק (לקרוא עמ' 256 למעלה).
יש כאלה שלא מדברים על שקיעת האימפריה, אלא על כך ששיטות הממשל העות'מאני ומאזן הכוחות בתוך האימפריה הותאמו לנסיבות שהשתנו. בסוף המאה ה-18 מלאו לשושלת השלטון העות'מאני 500 שנה, והיא שלטה על מרבית ארצות ערב במשך 300 שנה כמעט; צריך היה לצפות שדרכי הממשל והיקף שליטתו ישתנו בעקבות שינוי תנאי המקום והזמן.

היו שני שינויים במאה ה-18:
1. במימשל המרכזי באיסטנבול מרכז הכוח זז מחצר הסולטאן אל מיעוט קטן של פקידות אזרחית בכירה, אשר פעל במשרדי הוזיר הגדול. הם היו מעורבים בחיי הכלכלה, פיקחו על הוקף, פיקחו על חוכרי גביית המסים, והיו בקשר עם סוחרים לגבי ביצוע עסקאות קרקע ומסחר. לפקידים הללו היתה תרבות משותפת ועניין משותף בשמירה על כוחה ורווחתה של האימפריה ושל החברה שהתקיימה בחסותם.
2. השתלבות הצבא המקצועי בתוך החברה: החיילים (יניצ'רים) הפכו לסוחרים ואמנים, וסוחרים ואמנים קבלו מעמד של חברים במערכת צבא היניצ'רים. התהליך הזה היה חשוב משום שנוצרו קבוצות שלטון מקומיות במחוזות שהצליחו להשתלט על גביית המסים ולהשתמש בהם למימון כוחות צבא מקומיים אשר נשמעים להם. קבוצות כאלה קמו ברוב הבירות המחוזיות (בגדאד), מלבד אלה שהיו קרובות לאסטנבול (דמשק) ונשלטו ישירות על ידה. שליטים מקומיים כאלה יכלו ליצור שיתופי פעולה עם סוחרים, בעלי קרקעות וחכמי דת (עלמאא'). הם קיימו את הסדר הציבורי שהיה דרוש לשגשוגה הכלכלי של העיר, ויצאו נשכרים מהשגשוג (דוגמאות לערים השונות בעמוד 257).

חשוב לזכור, שבאיסטנבול עדיין היה הסולטאן הסמכות העליונה והכוח המכריע. הוא יכל לפטר או להוציא להורג גם את הפקיד החזק ביותר ולהחרים את רכושו. פקידיו של הסולטאן עדיין נחשבו לעבדיו. גם לשליטים המקומיים היה נוח יותר להישאר בתוך המערכת העות'מאנית ולא להיות מלכים בלתי תלויים (חשוב לזכור, שהאימפריה העות'מאנית עדיין היתה בעינם אימפריה מסלמית). על מנת להקל את השליטה - השלטון העות'מאני אפילו ניצל לטובתו יריבויות בין מחוזות שונים, או בקרב בני משפחה שלטת ("הפרד ומשול").

החברה והתרבות הערבית העות'מאנית:
מפקדים צבאיים ופקידים עות'מאניים השתקעו בבירות המחוזות והקימו משפחות או חצרות, שעלה בידן להתמיד ולהחזיק בעמדותיהן בשירות הסולטאן העות'מאני מדור לדור. אבל המשפחות השליטות המקומיות היו רק הרובד העליון של תופעה בעלת רבדים נוספים. היו אנשים בעלי משרות ברשויות המקומיות והיו אחרים שצברו עושר כקבלני גביית מסים או ששלחו את בניהם לביה"ס דתיים מקומיים ולאחר מכן הכניסו אותם אל מערך השירות המשפטי. היו גם בנים למשפחות בעלות מסורת של השכלה דתית שקיבלו משרות בשירות הדתי והמשפטי ובדרך זו רכשו שליטה בהקדשי הוקף. רבים מהקדשים אלה הוסטו מיעדיהם המקוריים והופנו לשימוש פרטי.
בסוף המאה ה-18 היה ניתן לזהות משפחות בעלות השפעה ומעמד של "נכבדים מקומיים" ערביים או תורכיים. הם בנו בתים וארמונות מפוארים באלג'יר, תוניס, דמשק ובערים אחרות.

שינוי ביחסים עם אירופה – עמ' 264
דף שאלות

עידן האימפריות האירופיות 1800-1939:
המאה ה-19 היתה העידן שבו שלטה אירופה בעולם. הסחר האירופאי התרחב בשל גידול בייצור התעשייתי והשינויים שחלו בשיטות התחבורה והתקשורת עם הופעת אוניות הקיטור, הרכבות והטלגרף.
ההתפתחות בסחר באה יחד עם התעצמות בכוח הצבאי של המדינות האירופאיות הגדולות. הכיבוש הראשון בקנה מידה גדול של ארץ דוברת ערבית היה סיפוח אלג'יריה על ידי צרפת.
האימפריה העות'מאנית אימצה שיטות חדשות של ארגון צבאי וממשל וגם מערכת משפט שעוצבה על פי דגמים אירופאיים. עם זמן, גם השליטה במצרים (1882) ובתוניס (1883) עברה לידיים אירופאיות, ואח"כ גם מרוקו ולוב. לאט לאט אבדו לאימפריה העות'מאנית רוב מחוזותיה האירופאיים והיא החלה לקבל צביון של מדינה תורכית-ערבית.
החל לצמוח באימפריה קו מחשבה חדש שניסה להסביר את הסיבות לכוחה העולה של אירופה ולשכנע שמדינות מסלמיות מסוגלות לאמץ לעצמן השקפות ושיטות אירופאיות בלי לערער את הדבקות באמונתן המסלמית. קו זה נוצר ע"י בוגרי ביה"ס שהוקמו ע"י ממשלות עות'מאניות שוחרות חידושים ותיקונים, או על ידי מדינות זרות. מחשבות אלה פורסמו בכלי התקשורת החדש – העיתון. אנשים אלה רצו להכניס שינויים במשפט האסלאמי, ליצור בסיס חדש לקיומה של האימפריה העות'מאנית – אזרחות שווה לכל, ולקדם את הלאומיות.
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה עם העלמותה הסופית של האימפריה העות'מאנית. מתוך חורבות האימפריה עלתה המדינה העצמאית החדשה: הרפובליקה של תורכיה. המחוזות הערביים הועמדו תחת שלטון צרפת ובריטניה. העולם דובר הערבית כולו, מלבד חלקים בחה"ע,
היה עתה תחת שליטה אירופאית. השלטון הזר הנהיג שינויים במערכת המימשל ודאג לשיפור מסויים בחינוך, וכן עודד את התפתחות הלאומיות.

עוצמה אירופית וממשלות מתקנות:
בשנת 1798 השתלט חיל משלוח צרפתי בפיקודו של נפוליאון על מצרים – כמהלך במלחמה נגד אנגליה. הצפרתים משלו במצרים שלוש שנים וניסו להמשיך משם לסוריה. אבל התערבות בריטית-עות'מאנית אילצה אותם לסגת.
זה היה אירוע שולי קצר. חלק מההיסטוריונים המעיטו בחשיבות האירוע ואילו אחרים ראו בו פתיחת עידן חדש במזה"ת. זו היתה החדירה המשמעותית הראשונה של מעצמה אירופאית לשטחה של מדינה בעלת חשיבות מרכזית בעולם המסלמי. לראשונה התוודעו תושבי מדינה זו לכוח צבאי מסוג חדש ולירבויות בין המדינות האירופאיות הגדולות.
לאחר שמלחמות נפוליאון באו לקיצן, הרחיבה העוצמה האירופאית את תחומי ההשפעה עוד יותר. האימפריה העות'מאנית אימצה טכניקות ייצור חדשות ושיטות חדשות של ארגון תעשייתי. סחורות החלו לנוע בחופשיות אל האימפריה וממנה. כך התאפשר גם צמיחת שוק כספים בינ"ל: בנקים, בורסות, מטבעות הקשורים ללירה שטרלינג. את רווחי הסחר השקיעו ביוזמות יצרניות חדשות.
גידול האוכלוסייה נמשך – בין שנת 1800 ל-1850 גדלה אוכ' בריטניה הגדולה מ-16 ל-27 מיליונים. אוכלוסיית אירופה כולה הוכפלה. לונדון היתה העיר הגדולה ביותר, וב-1850 מנתה 2.5 מיליון תושבים.
ההשלכות של התפשטות אירופה הורגשו בכל מקום בעולם.

סעיף ג': חדירת המעצמות המערביות לאימפריה וחשיבותו הגיאופוליטית של המזה"ת עד מלה"ע
טולידאנו, י"א, עמ' 91-98 – רפורמות

הפתיחה לכיוון המערב:
הגל הראשון של ניסיונות הרפורמה הצליח בהתחלה, אבל לא שינה באופן בסיסי את מצבה הנחות של האימפריה העות'מאנית במערכת העולמית וכן את מצבה המעורער כלפי פנים.
הגל השני של ניסיונות הרפורמה כוון כלפי חוץ ולא כלפי פנים; כך למעשה החלה תקופת המודרניזציה, המכונה תקופת "ההתמערבות" – שכן המערב היווה בסיס לרפורמות. העות'מאנים ניסו ללמוד מהדגם האירופי על הישגיו הטכנולוגיים והצבאיים.
במערכת היחסים האירופית-עות'מאנית הייתה א-סימטריה ברורה: ההתעניינות האירופית בנעשה באימפריה העות'מאנית ובמזרח המסלמי היתה גדולה בהרבה מהעניין העות'מאני באירופה, היו לכך מספר סיבות:
"סקרנות טבעית" של אנשי אירופה, אשר גורמת להם להתעניין בתרבויות אחרות, לאו דווקא התעניינות אינטרסנטית.
אינטרסים מערביים – בשל חשש מפני העות'מאנים – מתוך הכרה ביתרונם ובכוחם, רצון ללמוד את האויב – רצון להשתלט עליו, להביא להכפפתו ולניצולו לצורכי המערכת האירופית.

לסיכום, בצד האירופאי היתה קיימת התעניינות גדולה, ואילו בצד העות'מאני, זה שהתעניינו בו, הייתה פאסיביות אדישה – למעשה א-סימטריה:
עד סוף המאה ה-18 לא היו שגרירויות עות'מאניות של קבע בבירות המערב, אלא רק משלחות לצרכים מיוחדים. במסגרת הממשל העות'מאני לא היה משרד חוץ מוגדר ונפרד, אלא פקיד בכיר – ראש מינהל הקשור ב"דיואן האימפריאליסטי" אשר הוא ולשכתו טיפלו בנושאי חוץ ודיפלומטיה.
בשל המלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין רוסיה בשנים 1768-1772 נחתם הסכם בין העות'מאנים לבין הרוסים ושאר המעצמות על פיו ויתרה האימפריה על שטחים גדולים. הפעם הכאב על הויתור היה גדול במיוחד, למרות שכבר היו בעבר תקדימים של ויתור על שטחים עות'מאנים, משום שהויתורים כללו הפעם שטחים בעלי אוכלוסייה מסלמית, בעיקר באזור קרים. כתוצאה מההסכם האוכלוסיה המסלמית הזאת עברה לשלטון נוצרי – דבר שלא קרה מאז הקמת האימפריה הועת'מאנית, שאחד מתפקידיה היה הבטחת שלומם של המלסמים ולדאוג לכך שאוכלוסיות נוצריות יעברו לשלטון מסלמי ולא להיפך.
בעקבות ההסכם הזה התבססה באליטה העות'מאנית הכרה ברורה, שאירופה אינה ישות בזויה ונחותה שלא כדאי להיות איתה במגע. במקום זאת, נקלטה התפישה שהמערב הינו יריב בעל עוצמה רבה ושעתידה ורווחתה של האימפריה העות'מאנית תלויים במידה רבה במערכת היחסים עם מעצמות אירופה – וכאן החלה המחשבה המחודשת לביצוע רפורמות שיכוונו כלפי חוץ.
הסולטאן סלים השלישי 1789-1807 היה אחד הסולטאנים החזקים ביותר. הנסיון שלו לרפורמות נקרא ניזאם-י ג'דיד – כלומר, סדר חדש. הוא התכוון קודם כל להשליט סדר חדש בצבא – יחידות, אימון, נשק, מינהל, ארגון המחדש של הממלשה, הנהגת לימוד שפות (בעיקר צרפתית), יצירת מסגרות של מגע קבוע עם אירופה ע"י פתיחת שגרירויות וניהול מו"מ מתמיד בבירות האירופאיות החשובות.
לאחר הצלחה התחלתית ברפורמות, הוא נתקל באופוזיציה שמרנית חזקה ביותר, שראתה בהתמערבות השפלת האסלאם והמסורת העות'מאנית. סלים שילם בחייו ובשלטונו על רפורמות אלה. אנשי האופוזיציה היו מוכנים לרפורמות פנימיות-מסלמיות, אך לא לסיגול דפוסים של הכופר הנוצרי, שהעות'מאנים היו אמורים להכניע – הרפורמות החיצוניות נתפשו כהודאה בנחיתותה של המערכת התרבותית האסלאמית כולה.
לכן, נקטע מאמץ הרפורמות והחלה תקופה של שמרנות והתכנסות פנימה בתחילת המאה ה-19. התכנסות זו לא נמשכה זמן רב, משום שהאימפריה המשיכה לקבל מכות מבחוץ – במהלך המאה ה-19 שלטו באימפריה שלושה סולטאנים חזקים, אשר הטביעו את חותמם על מהלך החיים ובתוך כך על אופיין של הרפורמות.

מחמוד השני:
מחמוד חיסל פיזית את היניצ'רים באסטנבול ואז הצליח להכניס רפורמות בסגנון מערבי. רפורמות אלה נקראות בהיסטוריה העות'מאנית בשם תנזימאת, כלומר: התיקונים. תקופה זו היא מ-1826 עד 1876, השנה שבה ניתנה חוקה לאימפריה, אולם הרפורמות נמשכו לכל אורך המאה ה-19.
גורם מדרבן לרפורמות היה הלחץ החיצוני, שנבע מכך שהאימפריה הפכה להיות בעיה אירופית. המעצמות סיכמו ביניהן, מתוך שיקולים אינטרסנטיים, לשמור על שלמותה של האימפריה. התומכת הנלהבת ביותר בעמדה זו היתה בריטניה הגדולה, אשר פעלה נגד אותם גורמים באירופה שהיו מעוניינים לשנות את המצב ולחלק את האימפריה בין המעצמות.
האירופאים שאפו להנהיג רפורמות, כי האמינו שהאימפריה תוכל לשמור על שלמותה, וכך לשרת את האינטרסים האסטרטגיים שלהן – לדעת המעצמות, היה צריך תהליך מאסיבי של רפורמות והתמערבות.
הצעדים הראשונים שמחמוד השני נקט היוו פגיעה מאסיבית ב"סדר הישן" – במוסדות הישנים של האימפריה המסורתית, אשר היו חייבים, לפי תפישתו, לעבור שינוי קיצוני עד כדי חיסול, שכן לא היו מסוגלים להשתנות בעצמם ולא היו מוכנים לסבול סדר חדש במקביל להם.
הוא חיסל את היניצ'רים וערך פעולות נוספות בכוח רב ובשיטות אלימות ותקיפות שהביאו לקריסתם של כמה מהמוסדות המרכזיים של המדינה העות'מאנית הקלאסית. לאחר ההרס לא נותר חלל ריק, שכן המעבר מהישן לחדש היה מידי.
הצבא עבר שינוי ארגוני במתכונת אירופית – המדריכים היו אירופאים וכך גם הנשק, הציוד, שיטות הלחימה, התפיסות האסטרטגיות והטקטיות.
בנושא המנהל נעשה שינויים חשובים יותר – בבירה אורגנה הממשלה לפי מיניסטריונים (לתקופה קצרה אפילו ניסו לקרוא לוזיר הגדול – רה"מ). העיקרון היה לנסות להכניס דפוסים בסגנון אירופאי: הוקמו מועצות מחוזיות, נערכו מפקדי אוכלוסין מחודשים וכן סקרי מקרקעין כדי לקבוע איזה אדמות עומדות לרשות הממשל המרכזי. שיטת התימאר נעלמה. כל מוסד הוקף עבר שינוי.
כמו כן, גם בנושא התקשורת הוכנסו שינויים: הוכנסה עיתונות ואפילו עיתון רשמי של המדינה. נעשו גם תיקונים בתחום הכלכלה.
בנושא המשפט הונהגו שינויים מרחיקי לכת: בעבר - השריעה עמדה מעל כל חקיקה, והסולטאן יכל לתקן תקנות אך לא לחוקק חוקים שנוגדים את השריעה (העלמאא היו מפרשים את השריעה). ברפורמות – הוכנס תהליך של "מעין חקיקה" על ידי מועצות מייעצות וממליצות ואחר כך ע"י מועצות בעלות סמכות גדולה יותר לניסוח חוקים ועריכתם. המשפט הפלילי הושתת כמעט כולו על עקרונות חוץ שרעיים.
בתחום החינוך – נוסדו בתי ספר במתכונת אירופאית, בהם נלמדו מקצועות כגון רפואה, הנדסה ומדעים אחרים ואחר כך אף מדעי הרוח.
כל הרפורמות הונהגו למרות התפישה האסלאמית ואפילו בניגוד לה. האימפריה היתה סובלנית תמיד כלפי מיעוטים דתיים – אך הרפורמות הרחיקו לכת ונתנו שוויון חוקי ורשמי ללא מסלמים.

יש הטוענים שהרפורמות היו קוסמטיות ובוצעו רק כדי "להתחנף" למערב כדי למלא את דרישותיהן ולהצטרף למדינות אירופה. בניגוד להם, יש היסטוריונים הטוענים שהרפורמות היו אכן משמעותיות מאד ושהאימפריה שינתה את פניה בסוף המאה ה-19 (לעומת תחילת המאה).
צריך לזכור, שעם כל הנכונות לעבור התמערבות, האליטה העות'מאנית לא שינתה באורח בסיסי את התפישה המוסרית, אתית, ערכית, פילוסופית ודתית המסלמית. הם חשבו שהם טובים יותר מהנוצרים ולא האמינו שיש להם באמת מה ללמוד מהם מבחינה תרבותית. הם חשבו שאפשר לסגל מהמערב את ההישגים הטכנולוגיים, הצבאיים והכלכליים ולזכות בהצלחה של אירופה, מבלי לקבל את התרבות האירופאית של חרופש המחשבה ועוד.

לקרוא עמוד 98 פיסקה שנייה: "... יש גישה נוספת בקרב החוקרים....".
סעיף ד': ראשית הלאומיות המודרנית במזה"ת
חוראני, עמ' 259-263
העמודים בסעיף זה חופפים את העמודים של סעיף ג' בפרק.

מפתח בחליפות - טבלה

נושאים ליחידה 1

פרק ראשון: מחמד וראשית האסלאם

1. תקופת הג'אהליה: חצי האי ערב, מכה, חברה ודת
הרקע החברתי, תרבותי, גיאוגרפי, היסטורי ודתי שעליו "צמח" מחמד.
הכרת הגבולות של המזה"ת ושכנותיו במאה ה-7: פרס וביזנץ: מיקומן, מעמדן והמאבקים ביניהן. כמו כן, ניתן להקדיש תשומת לב לממלכות בחצי האי ערב ערב הופעת האסלאם.
להכיר את מבנה החברה השבטית – החברה הבדווית, חשיבות המשפחה וקשרי הדם וכן את דתם של ערביי חצי האי ערב (תוך הזכרת מיקומה המרכזי של מכה בדת ובפולחן הג'אהלי) – אופי הפולחן, מנהגיו, הדמויות האליליות המרכזיות ועוד. כמו כן, על התלמיד להכיר באופן כללי את דת האסלאם, גודלה ומורכבותה. שני המרכיבים המרכזיים הם התחום החברתי והתחום הדתי, ועליהם יש להתמקד.

2. מחמד נביא האסלאם – ביוגרפיה + 3. מההתגלות הראשונה ועד ההג'רה
להכיר בחשיבות סיפור חייו של "חותם הנביאים" על המסלמים (שפר, עמ' 19-18) לפי התחנות השונות בחייו: העיר מכה ומעמדה של משפחת האשם בעיר (חוברת לתלמיד, עמ' 9), ילדותו ונערותו (חוברת לתלמיד, עמ' 10), מסחר (שפר, עמ' 20), מסורות שונות על מחמד, כולל המסע הלילי והעלייה לשמיים (שפר, עמ' 21), ועד לקבלת הנבואה והמעבר מפולחן פגאני לאמונה באל אחד - מונותיאיזם (שפר, עמ' 22), תגובת עובדי האלילים למחמד והקשיים השונים (חוברת לתלמיד, עמ' 11-10), ההיג'רה והקמת ה"אמה" (חוברת לתלמיד, עמ' 12), מבט כללי על מלחמותיו עם מדינה (חוברת לתלמיד, עמ' 13) ומותו (חוברת לתלמיד, עמ' 14).

3. גיבוש האמה המסלמית: מההג'רה ועד מות הנביא. מלחמות הנביא, עהד אל-אמה וכיבושים ראשונים
להכיר את הישגיו של מחמד החל מההג'רה ועד ליום מותו: מחמד כמנהיג (שפר, עמ' 24), כולל ההג'רה (חוברת לתלמיד, עמ' 12), הקמת האומה המסלמית (שפר, עמ' 27 וחוברת לתלמיד, עמ' 12) והתייחסות לשלוש המלחמות: קרב בדר, קרב אחד וקרב השוחה (שפר, עמ' 25 וחוברת לתלמיד, עמ' 13).
על התלמיד להכיר את מלחמות הרדה (לאחר מות מחמד) ואת חשיבותן (שפר, עמ' 26).

מושגים:
1. ג'אהליה
האימפריה הביזנטית
האימפריה הססנית
2. "שנת הפיל"
לוח השנה המסלמי
מכה
3. אסראא' ומעראג'
ח'דיג'ה
עאישה
סורת טיפת הדם (סורת אלעלק) (מס' 96)
4. מלחמות הרדה
אומה
הג'רה
קרב בדר (624)
קרב השוחה (627)

דוגמאות לשאלות
1. תאר את החשיבות הדתית והחשיבות הכלכלית של מכה בחצי האי ערב, ערב עליית האסלאם.
2. תאר את הביוגרפיה של הנביא מלידתו (570) ועד לפני קבלת הנבואה (610). תאר את אחד מסיפורי הנסים המיוחסים לו בתקופה זו.
3. תאר את ההתגלות הראשונה שהייתה למחמד (610) והסבר את חשיבותה.
4. תאר את קשייו של הנביא במכה בין השנים 622-610. הסבר מהי ההג'רה ומה חשיבותה באסלאם.
5. הסבר מהו עהד אלאמה ומהי האומה המסלמית. תאר בקצרה כיצד גיבש אותה הנביא.
6. הסבר את המניעים העיקריים למלחמות הנביא ואת חשיבותם לאלסאם.
7. תאר בקצרה את קרב בדר (624) ואת קרב אחד (625). הסבר את מהלכו וחשיבותו של כל קרב.

פרק שני: הח'ליפות האסלאמית
שימו לב: כל סעיף מחולק לשניים: הסקירה ההיסטורית – חברתית וח'ליפים מדגימים.
כמבוא סקירה תמציתית : הסבר מעמיק לשאלת המחליף של הנביא, הבעייתיות שבקביעתו והפשרה שהושגה. האימפריות השונות, מרחבים ג"ג, כיבושים, תרבויות. חלוקה לשלוש תקופות: תקופת 4 הח'ליפים הראשונים (אלח'לפאא' אלראשדון), תקופת בית אומיה ותקופת בית עבאס.
הגדרה של נושאים מרכזיים: בעיית הירושה, אופן התפשטות האסלאם והקמת אימפריה, העברת השלטון בירושה, שינויים חברתיים והתאסלמות המונית תוך שיערוב האוכלוסייה, פיצול פוליטי והיווצרות פערים חברתיים.תקופת בית עבאס – עיקר הפרק עוסק בתקופה זו: הקמת מוסדות ממשל ומינהל, "תור הזהב" של התרבות המסלמית.

תקופת אלראשדון – בסיס ומופת לדורות הבאים:
בעיית הירושה: מהו ומיהו מחליפו של הנביא מחמד ומהם תפקידיו וסמכויותיו? יש להכיר את המושגים ח'ליפה, ח'ליפת רסול אללה, אל-ח'לפאא' אלראשדון ["הח'ליפים ישרי הדרך"] (שפר, 28-27 ; הרחבה פרק ב', עמ' 411)
דגם לשלטון; התפשטות האסלאם והקמת אימפריה מסלמית; התפתחות עיקרי הדת; ראשיתו של הפיצול באסלאם. (הרחבה פרק ב', עמ' 415-412)
ח’ליפה מדגים: עמר אבן אל-ח'טאב: על התלמיד להכיר את הביוגרפיה שלו, דרכו אל השלטון, הישגיו העיקריים והבעיות בפניהן ניצב, ואת דרכיו לפתור אותן (חוברת לתלמיד פרק ג', עמ' 98-97).
ח’ליפה מדגים: עלי בן אבי-טאלב: על התלמיד להכיר את הביוגרפיה שלו, דרכו אל השלטון, הישגיו העיקריים והבעיות בפניהן ניצב, ואת דרכיו לפתור אותן (חוברת לתלמיד פרק ג', עמ' 104-99).

בית אמיה:
יש להכיר את תקופת השלטון האומיי על פי הפרמטרים הבאים: העברת השלטון בירושה והעברת הבירה לדמשק. ח'ליפה/סלטאן. מוסד "משולב" דתי- פוליטי תפקיד בעל אופי ריכוזי. הח'ליפה נתפס כממלא מקומו של הנביא, פועל בחסות האל ובהשגחתו. אין הבדל בין דת למדינה (ע"פ התקדים של מחמד). תפיסה זו קיימת באסלאם אך לא תמיד מומשה. שינויים חברתיים: התאסלמות המונית ויצירת מעמדות חדשים. התפשטות טריטוריאלית למזרח ולמערב. הכבושות (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 52-50).
ח’ליפה מדגים: מעאויה בן אבי-ספיאן: על התלמיד להכיר את הביוגרפיה שלו, דרכו אל השלטון, הישגיו העיקריים והבעיות בפניהן ניצב, ואת דרכיו לפתור אותן (חוברת לתלמיד פרק ג', עמ' 107-105).

בית עבאס:
על התלמיד להכיר את תקופת השלטון העבאסי על פי הפרמטרים הבאים: העברת השלטון בירושה והעברת הבירה לבגדאד. הכיבושים הגדולים וארגון השלטון בארצות הכבושות (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 52-50). הממשל העבאסי ומוסדותיו העיקריים : הוזירות והוזיר - משרה הלקוחה מהמסורת השלטונית הפרסית-ססאנית. משרה מנהלית ופוליטית בלבד, אולם אופן "אימוצה" ע"י השליטים הכובשים הערבים הביא לתלות של השליטים בוזיריהם. (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 52-50)
מערכות המנהל והשלטון הבירוקראטי ומערכת המשפט: קאדי - מייצג את מערכת השיפוט האסלאמית שהיא גם מערכת המשפט של המדינה [היות שאין הפרדה בין דת ומדינה] (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 56-54).
סקירת רקע: תרבות ערבית מול תרבות אסלאמית.
- האבחנה המסלמית בין "מדעים מסורתיים" לבין "מדעים מערביים".
- ענפי התרבות ו"המדעים הזרים" הנזכרים בהקשר זה.
"תור הזהב" של התרבות המסלמית: מפעל התרגומים (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 70-68), הספרות, הפילוסופיה, המדעים והאומנות (חוברת לתלמיד פרק ב', עמ' 86-76). בחלק זה יש לתת דגש על הסמלים החשובים של התרבות הזו, ייחודה והמשכיותה, ויש גם לציין כהשוואה את היותה של האימפריה העבאסית ליבת התרבות העולמית [למשל בהשוואה לאירופה בימי הביניים].
ח’ליפה מדגים: אל-מאמון: על התלמיד להכיר את הביוגרפיה שלו, דרכו אל השלטון, הישגיו העיקריים והבעיות בפניהן ניצב, ואת דרכיו לפתור אותן. יש לתת דגש על ייחודו ומפעליו המיוחדים (חוברת לתלמיד פרק ג', עמ' 123-112).
ח’ליפה מדגים: הארון אל-ראשיד: על התלמיד להכיר את הביוגרפיה שלו, דרכו אל השלטון, הישגיו העיקריים והבעיות בפניהן ניצב, ואת דרכיו לפתור אותן. יש לתת דגש על שיוכו המיוחד לתרבות הערבית-אסלאמית [ניתן להשתמש כמקרה מדגים בסיפורי אלף לילה ולילה] (הרחבה פרק ג', עמ' 427-422).
לסיכום הפרק יש להכיר [ברמת מידע בלבד!] על שלבי ההתמוטטות של האימפריה העבאסית כשלב מסכם של תקופה חשובה בתולדות אסלאם והאזור. יש לתת את הדעת על המאפיינים הבאים:
- התחזקות שליטים מקומיים "על חשבון" השלטון המרכזי. ירידה בסמכויותיו של הח'ליפה/ השליט ועליית כוחם של "עושי דברו": מפקדי צבא אזוריים, וזירים, עלמא, כתאב וכ', עד כדי הפיכת הח'ליפות משלטון מוחלט לשלטון סמלי.
- בזבזנות ומיצוי משאבים.
- מאבקי כח פנימיים (בעיקר בצמרת הצבא).
- התחזקות מוסד הוזירות במקביל לירידת כוחם וסמכותם של הח'ליפים.
- קשיי שליטה בשטח גדול ובאוכלוסיה מגוונת.
- התפתחות האקטאע כחלק מרכזי באובדן השליטה הריכוזית של הח'ליפה. יש להסביר בכלליות ומבלי להעמיק את המושג ואת שיטת האקטאע. [ניתן להשתמש במצוי בחוברת לתלמיד, פרק ב', עמ' 90-91].

מושגים:
1. ח'ליפה
2. אמצאר
מואלי
אל-בריד ואל-אח'באר
דיואן
שורא
בני חסות (אהל אל-ד'ימה)
קרב הגמל (656)
קרב ציפין (657)
3. ברמכים
שהיד
מחתסב
4. פלסיפה (פילוסופיה)
תאריח' (היסטוריה)
5. התרבות האמצעית

דוגמאות לשאלות:
1. הבא שניים מן ההסברים לכיבושים הרבים וההתפשטות המהירה של הערבים במאות ה-7 וה-8.
2. [שמו של הח'ליפה]: תאר את אופן עלייתו לשלטון, שניים מהישגיו העיקריים ושניים מהקשיים עימם נאלץ להתמודד.
3. הסבר כיצד אורגנה המדינה המסלמית. ציין מוסדות חשובים, מעמדות חברתיים ואת אופן ארגון השלטון.
4. הסבר כיצד ומדוע התחזק מוסד הוזירות באימפריה העבאסית, ומה היו תוצאותיה של התחזקות זו מבחינת השלטון.
5. הצג את מעמד הח'ליפה באימפריה המסלמית ומנה את תפקידיו העיקריים.
6. הצג את משרת הקאדי ומנה את תפקידיו העיקריים. התייחס גם לתכונות הנדרשות מהקאדי.
7. המונח "תרבות ערבית-אסלאמית" תואם את התרבות שהתגבשה בתקופה העבאסית.
א. הסבר כיצד באו לידי ביטוי ה"ערביות" וה"אסלאמיות" בתרבות זו.
ב. הצג את ההשפעות החיצוניות על תרבות זו.
8. תאר כיצד השתלבו באימפריה המסלמית הנתינים מאזורים שונים שנכבשו ע"י המסלמים. הצג את הבעיות העיקריות בשילוב זה.

פרק שלישי - התפתחות דת האסלאם:
1. עיקרי האסלאם – אמונה ופולחן: הקראאן, החדית', מצוות היסוד, הג'האד
על התלמיד להכיר את המונח קראאן ומעמדו באסלאם; כולל חשיבותו, מבנה הקראאן ועריכתו, וכן ידע על פרשנות הקראאן.
הגדרת האסלאם כדת הספר והחידוש שבכך – תוך התייחסות לתפקיד המשורר בג'אהליה ועם תחילת האסלאם (שפר, עמ' 29). חשוב להתייחס לסוגיות הבאות: תרגום הקראאן, ערביות הקראאן, אי-בריאתו (תוך התייחסות למעתזלה ולמחנה בשפר, עמ' 33) וייחודיותו (שפר, עמ' 31).
להכיר את מבנה הקראאן, וכן דוגמאות לגבי פרקים שונים בו (שפר, עמ' 32) - כל זאת כתוצר מהעלאתו של הקראאן לכתב ועריכתו (שפר, עמ' 32), כולל: התגלות הקראאן למחמד, מפעלו של עת'מאן, קראאת ופואתח.
להכיר את פרשנות הקראאן וכן את מקורותיו, תוך השוואה בין סיפור יוסף המקראי לזה הקראאני (שפר, עמ' 35).
להכיר את ההבדל שבין הסנה, החדית' והסירה (שפר, עמ' 37) ואת חשיבותם לאסלאם. כמו כן, יש לדעת כיצד מוינו החדית'ים לפי מהימנותם, בדגש על "מדע האנשים", מבנה החדית' – והתוצר: שישה קובצי חדית' מהימנים, כולל דוגמאות (שפר, עמ' 38).
להכיר באופן מורחב את חמש מצוות היסוד של האסלאם:
עדות (שפר, עמ' 41).
תפילה – מספר התפילות, שפת התפילה, סדר התפילה – כולל הטהרות, תפילה במסגד, דרשת יום שישי ומבנה המסגד (שפר, עמ’ 41).
צדקה – מס חובה, ממי נלקח ומטרותיו. כמו כן, יש להסביר את ההבדל בין הצדקה לבין "ג'זיה", "חראג'" ו"וקף" (שפר, עמ’ 44).
צום – צום הרמדאן, תוך אזכור של "לילת אל-קדר" ושל "עיד אל-פטר". יש להזכיר גם את הצום הראשון באסלאם – צום העשורא (שפר, עמ' 46).
עלייה לרגל – תוך התייחסות לפולחן האלילי, לכעבה ול"עמרה". יש לדון בחשיבות המצווה בעולם המסלמי בעבר וכיום, תוך התייחסות לסיכונים שבקיום המצווה כגון: דוחק, בעיות בריאות ועוד (שפר, עמ’ 47).
להכיר את התפתחות רעיון הג'האד, אשר לא נכלל בין חמש מצוות היסוד. יש להכיר את חשיבות הרעיון על פרשנויותיו השונות (ג'האד צבאי מול ג'האד רוחני) וכן את המונח "שהיד" (שפר, עמ’ 50).

2. ההלכה, אסכולות ההלכה, יחס האסלאם לדתות אחרות, מעמד האישה באסלאם
לדעת מהי חשיבות ההלכה (השריעה) בדת המסלמית (שפר, עמ’ 55). כמו כן, יש להכיר את שורשי ההלכה (שורשי החוק, "אצול אל-פקה"): קראאן, סנה, אג'מאע וקיאס – תוך התגבשות האסכולות המשפטיות (אסכולות ההלכה): חנפית, מאלכית, שאפעית וחנבלית. יש להתייחס לאסכולות ההלכה כאל "גוונים שונים בתוך אסלאם אחד" ולהסביר את הרקע ל"הקמת" כל אסכולה ואת עיקרי תפיסת העולם המנחה אותם – מתוך כך, ניתן להסיק גם את ההבדלים העיקריים בין האסכולות (שפר, עמ’ 56). כמו כן, יש להתייחס לאסכולה השיעית – הג'עפרית (שפר, עמ' 61).
להכיר את מערכת המשפט האסלאמית ואת בעלי התפקידים השונים במערכת: מג'תהד, קאדי, פקיה, מוסד המט'אלם והמופתי (שפר, עמ’ 60).
להכיר את יחס האסלאם לדתות האחרות; תוך דגש על היחס כלפי עובדי האלילים ועמי הספר (כדוגמה יש לקרוא על כיפת הסלע והתחרות עם הדתות האחרות). יש לבאר את המושגים חניף, חותם הנביאים, עהד אל-אמה, הגניזה הקהירית וקפיטולציות (שפר, עמ’ 68).
3. פילוגים ושינויים: החוארג', הפלג הראשון; השיעה, מאפיינים, מסורות ומנהגים, ההלכה השיעית
להכיר כי ביסוד הפילוג באסלאם עומדות שאלות פוליטיות, אשר קיבלו השפעות דתיות שהפכו עם הזמן לגורם המכריע לקיומו של אותו הפילוג (שפר, עמ’ 79). יש להכיר את החוארג' – הפלג הראשון באסלאם (שפר, עמ' 80) וכן את השיעה; המאבק של עלי ומשפחתו על הירושה מימי הנביא ועד לקרב כרבלאא' (כולל טקס שחזור הקרב – אולמרט, עמ’ 15), וכן את המשותף לכל הזרמים השיעיים – האמונה בזכות החוקית של עלי וצאצאיו לירושת השלטון, כאשר מהות השלטון הוא צו אלוהי (שפר, עמ’ 80).
להכיר את רעיון ה"אמאם", כולל האמאם הנעלם (שפר, עמ’ 82, וכן עמ’ 86, + אולמרט, עמ' 18) וכן את התפתחות השיעה בהיסטוריה: המאה השיעית, התפתחויות בתוך השיעה (אימסעילים, זיידים ועוד), שיעים בעיראק ושלטון אנשי הדת באיראן של היום (שפר, עמ’ 83 + אולמרט עמ’ 18).
להכיר את ההבדלים ההלכתיים בין הסנה לשיעה (כמו היחס לכופרים), וכן את המנהגים המיוחדים לשיעה כגון: תקיה, בראאה, ולאיה (אולמרט, עמ' 17). חשוב לציין שניתן לקרוא עוד על ההלכה השיעית בסעיף הקודם (שפר, עמ' 61).

מושגים:
1. ארכאן אל-אסלאם
ג'האד
המעתזלה והמחנה
סירה
"מדע האנשים"
עשורא
כעבה
שהיד
עהד אל-אומה
2. מילה
שורשי ההלכה/שורשי החוק (אוצול אל-פיקה)
אסכולות משפטיות/אסכולות ההלכה (מד'הב)
קאד'י
מופתי
כיפת הסלע
הגניזה הקהירית
קפיטולציות
3. ח'וארג'
קרב כרבלא
"המאה השיעית"
האמאם הנעלם
שלטון אנשי הדת (ולאית אל-פקיה)

דוגמאות לשאלות:
1. תאר בקצרה את הרקע לקרב כרבלא, את הצדדים שהשתתפו בו ואת תוצאותיו.
2. ציין שלושה מאפיינים של השיעה המבדילים בינה לבין הסונה. הסבר את המשמעות של כל אחד מהמאפיינים האלה מבחינה דתית.
3. ציין את השמות של חמש מצוות היסוד והסבר את חשיבותן באסלאם. פרט שתיים ממצוות היסוד.
4. הסבר מדוע נוצר צורך בביקורת החדית'. תאר את מנגנון הביקורת.
5. תאר את היעלמותו של האמאם השנים-עשר (בשנת 874), והסבר מדוע צמח רעיון "האמאם הנעלם". הסבר את תפקידו של "האמאם הנעלם" בתקופה שלאחר היעלמותו ובעת חזרתו בעתיד, לפי אמונת השיעה.
6. הסבר את עיקרון ה"ולאיה" בשיעה, והסבר על איזו אמונה הוא מסתמך. הסבר כיצד עיקרון זה מעצב את פיסת השלטון של השיעה.
7. ציין והסבר את ארבעת "שורשי ההלכה". בחר בשתיים מאסכולות ההלכה, ותאר את ההבדלים ביחס שלהן לשורשי ההלכה.

פרק רביעי - מהאימפריה העות'מאנית ועד העת החדשה:
1. ראשיתה של האימפריה, המבנה והמוסדות המאפיינים אותה
כמבוא יש להסביר את המושג 'אימפריה עות'מאנית' [או 'עוסמאנית'] על מורכבותו ההיסטורית, הגיאוגרפית והאתנית-לשונית-תרבותית (טולידאנו, עמ' 11-9; חוראני עמ' 254-241).
להכיר את הדרכים לחקר התקופה, האמצעים העומדים לרשות החוקר/ת ואת המאפיינים של האימפריה בעיני המערב ובעיני עצמה [כולל המושג "האדם החולה על הבוספורוס"] (טולידאנו, עמ' 15-12). חשוב לציין את התיקוף הפנימי 'בחייה' של האימפריה [עלייתה, "תור הזהב" שלה, שקיעתה הארוכה] ואת הממסד המלווה אותה: הסלטאן/הח'ליפה, העלמאא' ומערכות הממשל (טולידאנו, עמ' 15; חוראני עמ', 231-221).
חשוב לציין את הקשר שבין המסורת המסלמית לבין האימפריה העות'מאנית, שימור הממסד המסלמי הסוני הקלאסי ויחסי הכוחות שלו עם השליטים, ההישענות ההדדית שלהם זה על זה: הלגיטימציה של השלטון הנובעת מהדת, והמחויבות של השליטים לממסד הדתי (חוראני, עמ' 235-231).
השליטה העות'מאנית במרחבים גדולים חייבה היערכות ייחודית, מנהלית וצבאית, שהפכה לסימן ההיכר של השלטון הזה אך גם הייתה 'עקב אכילס' שלו. יש להדגיש את השליטה באוכלוסיה דוברת הערבית ובעלת התרבות הערבית, בבחינת שליטה תרבותי ופוליטית עם סמכות דתית, ואת ההבדלים בין המרחבים השונים [תוניסיה לעומת הלבנט, למשל]. (חוראני, עמ' 239-235)
* רצוי להסביר את משמעותו הסוציולוגית של המושג "מוסד חברתי/שלטוני".
2. מתקופת הזוהר עד למאה ה-19 – סקירה קצרה
חלק זה מתייחס בעיקר לגורמי הפיצול הפנימי באימפריה העות'מאנית שנבעו מניהול כושל ומפערים חברתיים ותרבותיים בין המרכז השלטוני העות'מאני לבין הפריפריה הערבית. החלשות השושלת השליטה ואיבודם של מחוזות לשלטון פנימי אוטונומיה (חוראני, עמ' 257-255) וכן חוסר יכולתו של השלטון המרכזי להתמודד עם גורמים מחוץ (חוראני, עמ' 259-257).
מאידך, ישנה עליה מתמדת בכוחם ובחשיבותם של הגורמים הערביים באימפריה. כאן יש לציין את חשיבותו של החינוך המודרני שנכנס כגורם מרכזי בשינוי תודעה חברתית ופוליטית לחלקים שונים של האימפריה (חוראני, עמ' 262-259).
במקביל יש לציין שני תהליכים חשובים נוספים המאפיינים את חיי האימפריה במאות ה-18 וה-19: שינוי התודעה האסלאמית וקיבועה הערבי של המסורת השלטונית (חוראני, עמ' 263-262) וחדירת המעצמות האירופאיות ["המערב"] לשטחי האימפריה: הן בדרך של כיבוד שטחים והן באמצעות סחר והשפעה פוליטית (חוראני, עמ' 273-264).
3. חדירת המעצמות המערביות לאימפריה וחשיבותו הגיאופוליטית של המזה"ת עד מלה"ע 1
חלק זה מתמקד באופנים השונים שבהם השפיעו מעצמות אירופה על המתרחש באימפריה, ובתהליכי הרפורמות שעברו על האימפריה העות'מאנית כתוצאה מחדירת מעצמות המערב אליה. חדירה זו – כלכלית, מסחרית, דיפלומטית וצבאית – גרמה לאימפריה לאבד את עוצמתה ואת היכולת שלה לנהל מערכי שלטון אפקטיביים על הנתינים. חשוב לציין בהקשר זה שני מרכיבים: מעורבותה של האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה בתהליך של החדירה המערבית (טולידאנו, עמ' 95-93) והרפורמות שהתחוללו בצבא – ובעקבות זאת בכל המערכות הממסדיות: התנט'ימאת (טולידאנו, עמ' 96-98).
4. ראשית הלאומיות המודרנית במזה"ת
הלאומיות היא מושג חדש שחדר למזה"ת כ"יבוא" מאירופה במאה ה-19. הראשונים לאמצו היו האינטלקטואלים הערבים נתיני האימפריה, חלקם נוצרים ומיעוטם מסלמים. (חוראני, עמ' 261-259). בחלקים שונים של האימפריה צצו דגמים ייחודיים של לאומיות: החל מכזו מערבית לגמרי [לדוגמא: במצרים], חילונית אפילו, וכלה בלאומיות אסלאמית [לדוגמא: בחתי האי ערב, הואהביה] (חוראני, עמ' 263-261)
מה להדגיש? במהלך הלמידה יש לתת מקום לדיון בנושאים הבאים:
"חיי אימפריה משולים לחיי אדם"
נקודת השיא של האימפריה במאות 17-15, כאשר המקבילה האירופית בתקופת הרנסנס [בשונה מהתקופה העבאסית] וממורכזת בעצמה.
"עליית כוח אחד בעולם כרוכה בהכרח בעליית כוח אחר"
ככל שמעצמות אירופה צברו כוח, עוצמה צבאים ושלטון קולוניאלי פוליטי וחברתי, כך ירדו אלה של העות'מאנים.
אבחנה בין גורמי חוץ ופנים: חוץ... פנים: הסולטאנים [קאפס], שחיתות, ירידת כוחו של הצבא, גיוסי הדוושירמה, הגדרת גבולות הכוח של שלטון מרכזי מול שלטון אזורי, עליית כוחם של שליטים מקומיים והלאומיות המודרנית [זהו הבסיס ההבנתי ליחידה השנייה אם מלמדים נכון!!!]

מושגים:
1. שושלת בית עוסמאן
ספרות נוסעים
כרוניקות
"האדם החולה על הבוספורוס"
"המוות השחור"
סולטאן
וזיר
דוושירמה
איסתנבול
עולמא (עלמאא')
2. וקפ
3. נט'אם-י ג'דיד (צבא חדש)
תנט'ימאת
מחמוד השני
4. מורתדא אל-זבידי
עבד אל-והאב (והאביה)

דוגמאות לשאלות:
1. הסבר מהו מעמדו של הסולטאן/הח'ליפה העות'מאני בעיני נתיניו ומהם תפקידיו העיקריים.
2. הצג שלושה מקורות אפשריים לחקר התקופה העות'מאנית. הסבר את חלוקת "חייה" של האימפריה ואת משמעות המושג "האדם החולה על הבוספורוס".
3. הסבר כיצד שלטה האימפריה העות'מאנית במרחביה הגיאוגרפיים והתרבותיים המגוונים. תאר שניים ממוסדות השלטון שלה.
4. תאר שתיים מבעיותיה העיקריות של האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19 והסבר כיצד התמודד איתן השלטון העות'מאני.
5. תאר בקצרה מהם שלושת הגורמים החשובים המעורבים בחייה של האימפריה המאתיים השנים האחרונות לקיומה וכיצד כל אחד מהם פעל.
6. הסבר מהי "חדירת המעצמות לאימפריה" והבא שתי דוגמאות לפעולות שביצעו המעצמות במאה ה-19. הסבר מדוע פעולות אלה תרמו לערעור יציבותה השלטונית של האימפריה העות'מאנית.
7. תאר את הרפורמות שביצעו באימפריה העות'מאנית במאה ה-19 והסבר את מטרתן העיקרית.
8. הסבר מה היו האינטרסים של שתיים מהמעצמות האירופיות שהשפיעו על האימפריה וכיצד "חדרו" אליה לאורך המאה ה-19.
9. הסבר מהי הלאומיות המודרנית במזרח התיכון. בדבריך, התבסס על דוגמא מפורטת אחת.

ב ה צ ל ח ה ! ! !

תשובון לבחינת הבגרות בערבית 1 יח"ל קיץ תשס"ח

קיץ תשס"ח , 2008 תשובון לשאלון 19102 ערבית לבתי"ס עבריים 1 יח"ל 1. ثَلاثَة أَيَّام , أُسْبُوعًا 2. ألأُولَى - أَلْفَاتِيكَان أَلثَّانِيَة- أَلْمَانِيَا اَلثَّالِثة - أَنْقَرَة (تُرْكِيَا) 3. صَحِيح / נכון 4. وَكَانَ عَبْد الله أَوَّل زَعِيم سُعُودِيّ يَزُورُ "ألْفَاتِيكَان" (שורות 4-5) . 5. א. جَوْلَتِهِ - ألْمَلِك السُّعُودِيّ (המלך הסעודי) ב. خِلالَهَا - زِيَارَة (ביקור ) 6. تُرْكِيَا- תורכיה 7. מקום המפגש, האישיות שנפגש עמה, נושאי הדיון/השיחה, הותיקן, האפיפיור, הקשרים בין המוסלמים לבין הנוצרים והיהודים, אנקרה, ראש הממשלה התורכי, התפתחות היחסים בין תורכיה וסעודיה והמצב בעיראק ובלבנון 8. המילה, השורש, הבניין 1. وَصَلَ وصل فَعَلَ / 1 2. تَسْتَغْرِقُ غرق إِسْتَفْعَلَ / 10 3. تَحَدَّثَ حدث تَفَعَّلَ/5 4. أَلْقَادِم قدم فَعَلَ / 1 5. سَيُسَافِرُ سفر فَاعَلَ / 3 6. يَبْحَثُ بحث فَعَلَ / 1 7. تَطَوُّر طور تَفَعَّلَ/5 9. 1. خَالَة 2. وَلَد 3. حَاسُوبَكَ 4. لْقِصَص 5. مَوْضُوع 6. لأخِير 7. أَرْسَلْتُ 8. عَائِلَتِي 9. تَعْرِفُونَ 10. تَقَعُ 10. لَّتِي 11. لْجَدِيد 12. أُتْرُكُوا 13. نَشَرَتِ لصَّحِيفَة هذَا لإعْلان فِي لصَّفْحَة لرَّئِيسِيَّة . 14. أيْنَ تَعْمَلُ بِنْت هذَا لرَّجُل ؟ 15. إسْتَقْبَلْنَا فِي لْمَطَار للَّاعِبَة لْمَشْهُورَة مِنْ فَرَنْسَا.

תשובון לשאלונים בערבית קיץ תשס"ז

מצ"ב התשובונים לשאלון של 1 יח"ל, ושל שאלון ההשלמה ל-3 יח"ל. תשובון לשאלון בערבית , 1 יח"ל , מס' 019012 , קיץ תשס"ז פרק ראשון - הבנת הנקרא וידיעת הפועל הבנת הנקרא: 1. א. באוניברסיטת לונדון / فِي جَامِعَة لَنْدَن ב. שנה אחת / سَنَة وَاحِدَة 2. א. ארצות / מדינות ערב / أَلْبِلاد لْعَرَبِيَّة ב. ערבים / أَلْعَرَب 3. خَطَأ 4. ג'ון ראה שמדינות ערב שוכנות בשלוש יבשות: אסיה, אפריקה ואירופה. 5. 1 - ב. 2- א. 3 - ג. 6. 1. מדינות / ארצות 2. ערב 3. החיים / חיי 4. הערביים / הערבים 5. השפה 6. ביקור /לבקר 7. אכילה/לאכול 8. במסעדותיהם ידיעת הפועל פרק שני - משפטים להשלמה: 8. א. دَوْلَة , طَهْرَان ב. لسُّيَّاح , لْجَنُوبِيَّة ג. إلَى , قِرَاءَة ד. فَضْلِكُمْ , بَرْنَامَج ה. حِذَاء , لأَضْحَى פרק שלישי - תחביר 9. تَشْتَرِكُونَ 10. لَّتِي 11. لْجَدِيدَات 12. جَلَسَ لضُّيُوف وَشَرِبُوا لْقَهْوَة. 13. هذِهِ أُخْتِي وَهِيَ مُوَظَّفَة فِي لْبَلَدِيَّة. 14. قَرَأْتُ قِصَّة , وَكَانَتْ نِهَايَتُهَا جَمِيلَة. פתרון בחינת בגרות בערבית- 2 השלמה ל-3 , תשס"ז פרק ראשון - הבנת הנקרא וידיעת הפועל: 1. اقتصاد .... سلام 2. הבנק מימן הקמת מפעלים/פרויקטים/מיזמים קטנים באמצעות/על-ידי הענקת/מתן הלוואות קטנות לעניים. 3. أ - محمد يونس. ب- الفقراء. 4. המטרה: הוצאת העניים מ[מעגל] העוני. 5. بنك الفقراء / بنكا للفقراء / نظام تمويل. 6. ب. 7. הוועדה מבקשת להסביר מדוע הוענק הפרס לשלום למחמד יונס. 8. א. - למנוע סיבות / עילות למלחמה בין המדינות. ב. כאשר רוב האזרחים ימצאו אמצעי/ דרך לצאת מן העוני. ידיעת הפועל: 1 . قصد - 8 /إفتعل. 2. مول - 2 / فعّل 3. منح - 1 / فعَل. 4. حقق - 5 / تفعّل. 5. دخل - 1/ فعَل. 6. وطن - 3/ فاعل. פרק שני - לשון העתונות: 10. مسألة. 11. متوجّهًا. 12. من المتوقّع أن .... يجتمع رئيس الدولة المنتخب بأعضاء الكنيست. 13. يعيّن وزير الداخلية غدا مديرا عاما جديدا لوزارته. 14. وصل / قدم سياح مسيحيون كثيرون / كثير من السياح المسيحيين إلى الناصرة كي/ لكي/ ليشتركوا / للاشتراك في مراسم/ مراسيم/احتفالات العيد. 15. דרושה מזכירה לניהול משרד מיטיבה לדעת/ יודעת היטב את שתי השפות: הערבית והעברית וכן, קריאה, כתיבה ושיחה העבודה במשרה מלאה ובתנאים מצויינים יש לשלוח קורות-חיים לתיבת/תא דואר/ לת.ד. 65, נצרת

תשובון לבחינת הבגרות בערבית שאלון 19102 1 יח"ל קיץ 2010

תשובון למבחן מתכונת בערבית לכיתות י' - 1 יח"ל

בית-הספר התיכון "בליך " קיץ תשס"ז 2007

בחינת מתכונת בערבית, יחידת לימוד אחת

תשובון:
פרק ראשון: פרק ראשון - הבנת הנקרא וידיעת הפועל
שאלות 6-1 לכל שאלה - 7 נקודות, שאלה 7 - חובה. (12 נקודות). - סה"כ 5 שאלות
1. 1. رَئِيس لْوُزَرَاء لإسْرَائِيلِيّ إيهُود أولْمَرْت
2. وَزِيرَة لْخَارِجِيَّة لأمِيرِكِيَّة كُونْدُلِيسَا رَايْس
2. لأَحَد
3. مِنْطَقَة لشَّرْق لأَوْسَط / איזור המזה"ת
4. رَئِيس لْوُزَرَاء لإسْرَائِيلِيّ إيهُود أولْمَرْت / רה"מ אהוד אולמרט
5. 1. وُصُول بِنْيَامِِين نِتَانيَاهُو إلَى لْيَابان.
2. وُصُول أُولمَرت إلَى لْيَابَان.
3. وُصُول وَزِيرَة لْخَارِجِيَّة لأمْرِكِيَّة إلَى لْيَابَان.
6. 1. صحيح 2. خَطَأ
7. لْيَابَان / حُكُومَة / خَارِجِيَّة / تَجْتَمِعُ / لْمَسْؤُولِينَ / لسِّيَاسِيَّة
8. 10 נק'

המילה, השורש, הבניין
(1) يَتَوَّجَهُ
وجه
تَفَعَّلَ / 5

(2) تَسْتَغْرِقُ
غرق
إسْتَفْعَلَ / 10

(3) لسَّابِق
سبق
فَعَلَ / 1

(4) وَسَتَجْتَمِعُ
جمع
إفِتَعَلَ / 8

(5) لْمُحَادَثَات
حدث
فَاعَلَ / 3

(6) سْتِقْبَال
قبل
إسْتَفْعَلَ / 10

(7) أَعْلَنَتِ
علن
أَفْعَلَ / 4

פרק שני - משפטים להשלמה 40 נקודות - 8 מילים
1. يُشَاهِدُ - لْخَاصّ
2. صَفْحَة - أَجْوِبَة
3. مُتَوَقََّع - مِنْطَقَة
4. لطَّاوِلَة - لسُّوق
5. اٌلسُيَّاح - فُنْدُق

פרק שלישי - תחביר 10 נק' - 2 שאלות
9. هذِهِ
10. يَخْرُجُ
11. لَّذِي
12. سَتَتَحَدَّثُ لسََّفِيرَة لْمِصْرِيَّة عَنِ لْمَوْضُوع.
13. إِسْتَقْبَلَ رَئِيس لدَّوْلَة لسَّفِيرَة لجَدِيدَة مِنْ بَرِيطَانِيَا.
14. قَرَأنَا صَحِيفَتَها.